תולדות סיירת שקד

 מלחמה מסוג חדש, "שקד" תוקפת כוחות מצריים. 

זמן-מה לאחר סיום המלחמה החלו המצרים לפעול נגד צה"ל בגזרת תעלת סואץ. פעילות שהפכה עם הזמן למלחמת ההתשה. באחד ביולי 1967 נתגלה כוח מצרי שחצה את התעלה. מפקדת הגזרה הורתה לסלקם. התפתח קרב, חייל מצרי נהרג והיתר ברחו לאזור הביצות. מחלקה של "שקד" הוזעקה לתגבור ופנתה את הנפגעים לקנטרה.כמה ימים לאחר מכן סייר צוות של "שקד" בפיקוד ביני תלמי באותה גזרה. הגשש מוחסיין גילה מוקשים נגד רכב וסירות נעו בין הגדות. שלושה טנקים וזחל"מים הגיעו כתגבורת.
הם תקפו את המצרים והניסו אותם. אחר-כך הם התקדמו צפונה, וקבעו את מקומו של "טמפו" - המוצב הצפוני - בקילומטר העשירי מדרום לפורט פואד.בתקרית נוספת ניטש ג'יפ של סיירת שריון על שפת התעלה.
 כוח של "שקד" נשלח לחלצו.
את שלב ההתקרבות האחרון לג'יפ עשו שמונה מלוחמי "שקד" בזחילה. הם העמיסו את הציוד על אלונקות, ושבו לקנטרה. תוך זמן קצר, הפכה "שקד" לחוד החנית של צה"ל בגזרה.
לוחמי "שקד" איישו תצפיות לאורך תעלת סואץ ופתחו את צירי הסיור מדי בוקר. הסיור היומי נע לאורך התעלה והמצרים ירו בו. אחרי כמה סיורים זנחו הלוחמים את הג'יפים והקומנדקרים, ועברו לזחל"מים כשהם נעזרים בטנקים לחיפוי.
"שקד" הפעילה גם ג'יפי תול"ר. יריב גרשוני, מפקד המחלקה, היה עולה על סוללת העפר
ויורה לעבר כלי-רכב מצריים. לאחר זמן-מה פגעו המצרים בג'יפ, ויריב ונהגו נפצעו.
הלוחמים התארגנו באוהלים קטנים, בקרבת עמדות תצפית. הם ישבו בהם, בתחתונים ואפילו עירומים, וצפו לעבר הגדה המצרית. פעם ביום הגיע אליהם סיור, שהביא אוכל ומים. הם חפרו מחילות בחול, כיסו אותן במצנחים, וחטפו הפגזות.

בין קנטרה ל"טמפו", "שקד" נגד המוקשים.

הגזרה הבעייתית ביותר בקו הייתה הדרך בין קנטרה ל"טמפו" שהייתה חשופה לאש מצרית. כמות הנפגעים גדלה מיום ליום, וניסיונות של אנשי חיל ההנדסה לחסום את שדה הראייה נכשלו.
לוחמי "שקד" ביצעו סיורים יומיים ל"טמפו". בכל סיור השתתפו שני זחל"מים, ובכל אחד מהם שישה לוחמים.

הקטע הצפוני של מסלול הסיור, שבו אירעה תקרית זו, היה המסוכן ביותר. המצרים ידעו, שרק שני מטרים מפרידים בין הסוללה לביצות.
מפקדי הסיורים שינו את זמני הסיור ואת קצב נסיעתם, כדי להטעות את המצרים. השיטה לא מנעה מהמצרים לבצע מארבים, שבאחד מהם הופתע כוח הסיור, ובמטח אש נהרגו גיל בושביץ וחיים-דב שיפריס. 

כמה מהלומות כואבות של צה"ל בעומק מצרים הביאו כמה חדשי רגיעה שאפשרו הקמת קו הגנה מבוצר שזכה לשם "קו בר-לב".
במארס 1969 פתחו המצרים שוב בהפגזות ותגובת צה"ל הייתה קשה. באפריל 1969 עלו טנק ושני זחל"מים על מוקשים וטנק שנשלח לחלצם שקע בחולות.
שני זחל"מים של "שקד", בפיקוד סגן יהודה אולמן, נשלחו למצוא את הטנק. בדרך הם פגשו שני צוותים אחרים, ששבו ממארבים. הם נעצרו לכמה דקות, התלוצצו על חיילי השריון ששקעו, והמשיכו בדרכם. כעבור דקה נשמע קול פיצוץ עז והתברר כי הזחל"ם של יהודה עלה על מוקש, ושהוא ושני לוחמים נפצעו. זחלמי המארבים שבו לאחור ואנשיהם טיפלו בפצועים, שאחד מהם איבד את רגלו. בגזרת "טמפו" נבנו שלושה מעוזים קטנים, שהצפוני נקרא "קיבוץ".

לאחר הפגזות קשות הוחלט לשלוח ל"קיבוץ" את פלוגה א'.
עם הגעתם נחתה הפגזה ארטילרית קשה. פגז פגע בעמדה, וארבעה לוחמים נפצעו, ובהם לייזר קנדלשטיין. מסוק פינוי לא הצליח להגיע למעוז, ולייזר פונה ברכב. הוא שכב על ברכיו של פואד אך נפטר במהלך הפינוי. יומיים אחר כך החליט יואב להגיב בתוקפנות. לוחמי הפלוגה יצאו מהבונקר המוגן וירו אש כבדה לעבר המוצב המצרי שמולם. ביצורי המצרים לא היו טובים, ולאחר כמה תקיפות כאלו פחתו הצליפות. באחד הסיורים נכנסו הלוחמים על שני הזחל"מים לחצר מעוז "טמפו". עם כניסתם תקפו אותם מטוסים מצריים. הם תפסו מחסה בבונקר. כשהמטוסים עזבו, הם יצאו החוצה ונדהמו לגלות בחצר רק זחל"ם אחד. לאחר חיפוש קצר התברר, שאחת הפצצות העיפה את הזחל"ם אל מעבר לסוללה, והוא שכב על צדו על שפת התעלה, בשטח שאי אפשר לגשת אליו.

הסיורים והמארבים גובים קורבנות.

בחצי השני של שנת 1969 ביצעו המצרים, ויחידות מיוחדות של צה"ל, פשיטות זה לשטחו של זה. אמנם, המצרים ספגו אבידות כבדות, אך הדבר לא מנע מהם להמשיך במלחמה, בתקווה כי יצליחו להתיש את צה"ל. בשישה בנובמבר בבוקר פיקד ארנון צור על סיור בדרך ל"טמפו". ארנון היה קצין מצטיין שמאחורי מסך נוקשותו הסתתר צייר מחונן ואיש שירה.
הגשש הבדווי איברהים שיבלי צעד עם ארנון לפני הזחל"ם. הוא גילה מוקשים והזחל"מים עצרו, ארנון כרע על ברכיו וצפה סביבו. תוך שניות הוא נפגע קשה בירכו מפצצת אר.פי.ג'י        
 הוא השליך לעבר המארב שני רימונים, וירה מספר צרורות. עזרא סגלי רץ אליו כדי לחובשו ונפצע גם הוא.

אברהים הסתער לעבר חייל מצרי, רוקן שתי מחסניות, ונפצע בידו וברגליו. הוא זחל אל הזחל"ם, טען מחסנית, והמתין לבאות.
לאחר זמן-מה הגיעה תגבורת טנקים, שהניסה את המצרים. ארנון עבר סדרת ניתוחים
קשים, אך נפטר מפצעיו.אחרי הקרב הוענקו צל"שים לעזרא סגלי, ליונתן גולן ולאיברהים שיבלי. בדצמבר 1969 נשלח המ"פ עמוס טרטמן לאזור החווה הסינית, להציב ארבעה-עשר מארבים. בשעת מיקום המארבים הצפוניים ביותר, דיווחו כל שאר המארבים על קבוצות של אנשים שנעות לעברם. המארב הדרומי פתח ראשון באש. המצרים השיבו אש כבדה. החובש בצלאל שמחוני נהרג, ושני לוחמים נפצעו קל. לוחמי "שקד" סרקו את השטח, ומצאו שלושה-עשר מצרים הרוגים.

נס השבט הבדווי.

בדצמבר 1969 נשלח כוח של "שקד" לסיור מודיעיני כדי לברר אם טנקים וכלי-רכב מצריים יכולים לנוע בציר החולי לכיוון המוצבים הישראליים, שעל שפת הים התיכון.
הציר החולי היה קשה מאוד. פואד ואנשיו הגיעו עד מאה מטר מגשר פירדאן, ונעצרו.

לפתע הופיע חייל מצרי, שמתח תיל ממעיד על הציר וכעשרים חיילים מצריים נערכו למארב. פואד דיווח על המתרחש, וקיבל הוראה לנתק מגע. הלוחמים זחלו לאחור ואחרי עשרים דקות חברו עם סירות-גומי, שנחתו על שפת הים.
מטרת הסיור הושגה. התברר שטנקים אינם מסוגלים לנוע על רצועת החול הצרה בין הים לביצות. מוצב "פליקן" היה הנקודה המערבית ביותר של צה"ל על שפת הים התיכון. המוצב שימש בעיקר לתצפית והגישה אליו הייתה בדרך חולית צרה. באחד הלילות נתגלו כחמישים דמויות. גולן, קצין "שקד", הניח כי אלה אנשי קומנדו מצריים והזניק את אנשיו לעמדות. שניות לפני הוראת הירי נשמעו צרחות. סאלח אל-היב, שהיה במוצב קרוב הורה להרים פגז תאורה שחשפה כחמישים נשים וכארבעים ילדים, אנשי שבט בדווי, שניסה להימלט מסיני למצרים. סאלח ביקש מגולן להשקות את הבדווים בתה, לתת להם אוכל, ובבוקר הם הוחזרו לסיני.

יומיים אח"כ חיסל הצוות של גולן שני מצרים שהתקרבו למארב. שלושה אחרים ברחו לעבר הביצות. גולן יצא מיד למרדף על ג'יפ סיור, וחיסל אותם באש מקלע. לאחר זמן-מה עבר מטה הגדוד לרומני ומשם לדקליה בבלוזה. הם הקימו מועדון באוהל גדול. הריהוט כלל כורסאות וספות, שהושגו בשיטות הרגילות של "שקד". סיורי "שקד" המשיכו לצאת כל בוקר כדי לטהר את צירי התנועה ממוקשים וממארבים. לוחמים שלא יצאו לסיור יום, יצאו למארבי לילה. לפני כל מארב ירו ואיפסו מקלעים. מקלות מטאטא שימשו מטרות, ועד שלא נפלו לא יצא הכוח לשטח.

"אסותא" ו"רוצץ" בערבה, הקמת כוח "שפיפון". 

זמן- קצר אחרי המלחמה החלו לוחמי "שקד" לפעול גם נגד המחבלים בגזרת הערבה. פואד ארגן את מבצע "חפש והשמד" שנועד ליצור שטחי חיץ בתוך ירדן, נקיים ממחבלים. במארס 1968 בוצעו מבצעי "תופת" ו"אסותא" באזור כראמה ובאזור דרום ים המלח. קודם לכן הוחלט להקים כוח משימה מיוחד של "שקד". נבחרו שישה-עשר לוחמים, הכוח זכה לשם "שפיפון" והוא הוכרז "סודי ביותר. לוחמי "שפיפון" השתתפו במבצע "אסותה". הם חגו באזור במסוקים, איתרו מחבלים, נחתו בקרבתם וחיסלו אותם.

באפריל 1968 פשט כוח של "שקד" בפיקוד פואד על בסיס מחבלים בהרי אדום. הכוח כלל שלושים- ושנים לוחמים שהוטסו בארבעה מסוקים. שני צוותים בפיקוד פאצי גילו עקבות, אך לא מצאו את המחבלים. בסוף החודש בוצע מבצע "רועץ 2". לוחמי "שקד" שבו לוואדי, מצאו בו ציוד רב, אך המחבלים חמקו שוב.

כוח "שפיפון" ביצע גם פעולת מיקוש בכביש הערבה הירדני, בתגובה על מיקוש בצד הישראלי. שישה-עשר לוחמים חדרו לירדן בארבעה ג'יפים. הם נתקלו בזקיף של משטרת ביר מדכור. הירדנים ירו פצצות תאורה, ופצחו באש. פאצי השיב באש לעבר בניין המשטרה ונסוג מהשטח. הוא התארגן שוב, חזר לכביש הירדני, והטמין את המוקשים. למחרת נקלט שדר ירדני ולפיו כמה חיילים נהרגו מהירי. אחרי כמה ימים נהרגו עוד כמה, אחרי שעלו על מוקשים. "שפיפון" פורקה לאחר זמן ואנשיה שבו ל"שקד". לוחמי "שקד" פעלו בתוך ירדן כבתוך שלהם. הם זיהו מחבלים מהאוויר וחיסלו אותם באש מקלעים. הם נחתו עם המסוקים על כביש הערבה הירדני, עצרו כלי-רכב וחיפשו בהם מחבלים. במקרה אחר הם נחתו ליד בסיס מחבלים, הרגו חמישה מהם, שבו שניים ותפסו ציוד רב.

בפעולה נוספת הם רדפו אחר מחבלים שחיבלו בבארות המים של היאחזות נח"ל צופר.
הם גילו את המחבלים בעזרת המסוק וקראו להם ברמקול להיכנע. שישה מהם נכנעו ושישה אחרים, שניסו להימלט, חוסלו. הירדנים לא הפריעו לפעולת המסוקים כל עוד עסקו בחיסול מחבלים. עם זאת, טיסות תיירות לפטרה הכעיסום. הם הציבו מקלע כבד, וכשפואד לקח את העיתונאי רון בן-ישי לסייר באזור, הם פתחו באש. פואד נפצע קל ברגלו ורון נפגע בישבנו. לוחמי "שקד" פעלו גם בלב הנגב, לאחר שמחבלים הגיעו גם לשם. באחד המקרים הובילו העקבות למכתש הקטן.
צוות בפיקוד אלי מלמד עקב אחריהם בסיוע מסוק. הם גילו את המחבלים, שנחו ליד גמלים עמוסים. כמה מהם נכנעו ואחרים פתחו באש. התברר שהייתה זו חוליה בדרכה לירושלים, לבצע פיגועים, וכי על הגמלים היו מאה וחמישים ק"ג חומר נפץ.

במקרה אחר, הם חיסלו חוליית מחבלים במכתש רמון, שתכננה להפעיל קטיושה לעבר מצפה רמון. מחבל שנשבה טען כי אחד מחבריו, שנהרג, הוא אבו בנדק, שהשתתף בטבח מעלה העקרבים. טענתו אינה תואמת את סיפורו של ירקוני, שחיסל את אותו בנדק בסיני, אך לעניין זה אין חשיבות מרובה, כל עוד בא האיש על עונשו.