תולדות סיירת שקד

פרק רביעי: "שקד" במלחמת ששת הימים

פואד היהודי ועמוס הבדווי, ביקורת תחתונים לכנופיה.

עמוס המשיך לפקד על היחידה והביא רס"ר משמעת - אוריאל קדוש. סיפר קדוש: "מצאתי חיילים חובשי כאפיות המדליקים מדורות בחדרים. במו-עיניי ראיתי את עמוס יורה ביונים מחלון חדרו".

השינוי המהותי באופי היחידה חל כשהגיע פואד (בנימין) בן-אליעזר. הסמג"ד החדש. כעת היה לגדוד מפקד בדווי, עמוס, וסגן מפקד יהודי, פואד. היו שסברו, כי פואד הוא הבדווי, ועמוס – היהודי. פואד הגיע ל"שקד" בנובמבר 1966 לאחר שסיים את בית-הספר לפיקוד-ומטה.
לבוש במדי א' הוא התייצב במשרדו של עמוס. תוך כדי שיחה ביניהם, נכנסו לחדר שני חיילים בתחתונים. אחד מהם שאל את עמוס לאיזה סיור יוצאים: "דחילקום, יא ג'מעא, אתם לא רואים, שאני יושב עם מישהו מהצבא?".

מכאן, שיש צבא, ויש "שקד". תוך כדי השיחה נשמעו יריות מצריף סמוך ועמוס הסביר לפואד כי "מבצעים ניסוי כלים מחלונות החדרים".למחרת הגעתו הכריז פואד על נוהל חדש - התעמלות-בוקר. הוא פרסם פקודות-קבע ובמסדרים בדק אם החיילים החליפו תחתונים. הוא ארגן את מערך המילואים, ובנה את קורס אימון הלוחם.
מסיימי הקורס זכו לסמל חדש: כנפיים היוצאות מבסיס שעוצב כמפת ארץ-ישראל.
עם הסמל נקבעה גם הסיסמה "רק אלו היודעים להגן על חרותם זכאים לה".

 אימון הלוחם נמשך כשלושה חודשים וכלל סיורים וניווט, גישוש, חבלה, גילוי מוקשים, פיצוץ מבנים, התקפות על יעד מבוצר ופשיטות תוך כדי ירי באש חיה. כן בוצעו מארבים וסיורים מבצעיים. המשמעת בקורס הייתה קפדנית ומי שלא עמד בדרישות נשלח ל"קדר" לילה שכלל סחיבת קורה ענקית, גרירת עוקב-מים במעלה גבעה ועוד. חיילים ששתו מים בשטח, למרות איסור, קיבלו עונש מקורי: לחפור בלילה בור ענק, ולקבור בו עוקב- מים.

פואד: "פחדתי שנחמיץ את המלחמה".

במאי 1967 רכז נשיא מצרים את צבאו לאורך הגבול וסגר את מצרי טירן לשיט ישראלי. בישראל הוכרז גיוס ונעשה מאמץ מדיני למנוע מלחמה.
עמוס מסר את סמכויותיו לפואד וביקשו להוביל את הגדוד, לאזור ההיערכות ההגנתי שלו בגבול המצרי. פואד חשש שהוראת הפריסה ההגנתית, ופיצול הגדוד לשניים, פירושה, ש"שקד" תחמיץ את המלחמה.

הוא פנה לאלוף הפיקוד והתחנן לשלב את אנשיו. בשישה ביוני פרצו שלוש אוגדות לסיני.
לוחמי הפלוגה של אלי מלמד ניווטו את חיילי חטיבת הנח"ל למתחם אום-כתף באזור אבו עגילה, ואחרי כיבושו השתתפו במרדף אחר כוח שריון מצרי. לרשות מלמד עמדו חמישים לוחמים, והוא פרס אותם במארב, עם כמה טנקים, בקרבת כביש קסיימה, אום- כתף.
הכוח המצרי נכנס למלכודת והושמד.

מלמד ואנשיו נכנסו בינות לכלי-הרכב השרופים, בג'יפים ובזחל"מים, וירו לכל עבר.
אש תותחים נורתה לעברם והם נטשו את הזחל"ם והסתתרו בנקיק סלע, עד שמטוסי חיל האוויר חיסלו את סוללת התותחים. הם המשיכו בדרכם לתוך סיני, וחנו להתארגנות באזור תמד. הכוח העיקרי של "שקד" נכנס לפעולה רק בשבעה ביוני. טנקי חטיבה 8 הובלו על-ידי צוותי סיור של "שקד". הם נעו בעקבות המצרים, וזינבו בהם. צוותים אלה מנו רק חלק קטן מלוחמי "שקד".

השאר, כמאה לוחמים, ישבו באפס-מעשה. בין קציני המילואים, שהצטרפו לכוח העיקרי של "שקד", היה גם סגן אמציה חן (פאצי). ביום השלישי למלחמה שלח אותו פואד, יחד עם בועז פיקלני, לפסגת הר באזור כונתילה, לצפות על מוצב מצרי. הם נסעו בקומנדקר
ובג'יפ ועליו תותח ללא-רתע (תול"ר) ונעו לעבר קבוצת חיילים. פאצי סבר שאלה חיילי מילואים של צה"ל.
האש שנפתחה לעברם למדה כי אלה מצרים ופאצי ואנשיו נסוגו מהשטח. פאצי הציע לאגוף את המצרים ולהסתער עליהם מהצד, אך פואד הורה להם לשוב. לימים נודע, כי באותו שטח היו כאלף חיילים מצרים.

שתי הפלוגות של "שקד" התאחדו באזור נח'ל כשאתם כמה שבויים. הם סרקו את העיירה, ונפגשו עם רס"ר קדוש, שהגיע עם דרגי התחזוקה. בשמונה ביוני יצא צוות של מילואי "שקד", שישבו בטלים בבסיס במשמר-הנגב, בפיקוד שמחה אל-היב, לגבול רצועת עזה, לפרק מוקשים, ולתפוס חיילים מצרים שברחו לישראל.
הם עלו על עקבות של כחמישים איש. העקבות התפצלו ושמחה הזעיק תגבורת.
בוואדי, בקרבת קיבוץ רוחמה, נפתחה לעברם אש ממערה, שפצעה את איציק מסטבוים.
רפי כץ, החובש, רץ אליו, ונפגע מצרור בכתפו. הוא חבש את איציק אך צרור נוסף הרג את שניהם.
שמחה ואנשיו הסתערו, וחיסלו אחד-עשר חיילים מצריים. קומנדקר, הסתער לעבר המערה, ולוחמיו הרגו עוד שלושה מצרים, פצעו תשעה, ולקחו תשעה שבויים.

לאחר המלחמה העניק הרמטכ"ל יצחק רבין לרפי כץ ציון לשבח אחרי מותו.

טיהור פדאיונים, תסכול בסיום המלחמה.

תקופת השהייה של גדוד "שקד" בנח'ל הייתה מתסכלת.
כוחות צה"ל המשיכו ללחום, והם ישבו בטל. עם סיום המלחמה התברר שגדוד פדאיון וגדוד קומנדו פלשתינאי, שברחו מרצועת עזה, הסתתרו בדיונות באזור רפיח, וירו לעבר כלי-רכב ישראליים.

משימת טיהור השטח הוטלה על "שקד". לרשות פואד הועמדו כמה מטוסי פייפר. עמוס הצטרף למשימה, וסייר עם כמה קצינים במטוסי הסיור. המטוסים ניסו לאתר את הכוח המצרי וריססו באש מקלעים אזורים שהתאימו למסתור.
לאחר זמן-מה אותרו קבוצות של חיילים מצריים, שנעו ברגל לעבר תעלת סואץ, חלקם עם נשק ואחרים, לבושי פיג'אמות או תחתונים, ובלתי-חמושים. כן נתגלו קבוצות של מצרים, שהסתתרו במחפורות, שכוסו בכפות תמרים. ההודעה על איתורם הועברה למפקדת הגדוד, וכוח הוזנק במסוקים. המפקדים והחיילים לא לקחו סיכונים מיותרים: לעבר כל ערמת כפות תמרים נורתה אש כבדה, ונזרקו רימוני- יד.

בגמר המשימה דווח על כמאתיים וחמישים אנשי פדאיון ואנשי קומנדו פלשתינאי,שנהרגו בשלושה ימים.
סיפר פואד: "הרגשתי, שקשה לאנשי לבצע את המשימה. אמרתי להם לא לירות במי שאינו מתנגד ואינו יורה. כשהודיעו לי, שחוליה בורחת, לא שלחתי אנשים לרדוף אחריה. מי מהם שהגיע לחוף הים ניצל". עם סיום המלחמה נשלחה פלוגה מ"שקד" לגזרת קנטרה. כמה צוותים נשלחו לעזה, לערבה ולבקעת הירדן. אחד הסיורים בגזרת עזה, שנע על שפת הים, נתקל בערבי, שנמלט והשאיר את חמורו, שנשא ארבעה מוקשים. הגשש הציע לעקוב אחר החמור שוודאי עושה את דרכו לאורווה. החמור הגיע לבקתה והתברר כי בעל הבקתה הוא ספק הנשק לחברי פתח ברצועה. חקירתו הובילה לתפיסת עשרים וחמישה מחבלים נוספים.

צוות אחר נשלח לבסיס או"ם נטוש ברפיח כדי להביא משם ציוד למועדון היחידה. בכבישי האזור הוצבו מחסומים של המשטרה הצבאית, שמנעו הובלת שלל. יריב וצוותו למדו את מפת הדרכים וחדרו בלילה, דרך שדה-מוקשים. הם שבו עם שני פסנתרים וכורסאות מקטיפה מוזהבת. תוך זמן קצר הוקמה פלוגה של "שקד" בעזה, וביני תלמי מונה למפקדה.
הוא הפעיל שגרת סיורים ומארבים, כדי לאתר מחבלים ועסק גם בפיזור הפגנות. ביולי 1967 עזבה "שקד" את הרצועה, ועברה לתעלת סואץ ולערבה.

עמוס עוזב - סוף תקופה, אבו בנדק - המעגל נסגר.

לוחמי "שקד" יצאו מתוסכלים ממלחמת ששת הימים.
הם ציפו לפעולות קומנדו נועזות, ומצאו עצמם בתפקידים משניים, לדעתם.
סיפר אלוף גביש: "היו לי שלוש אוגדות, ובתכנית לא היה מקום להפעלה מיוחדת של גדוד חי"ר כמו 'שקד' ".
זמן-מה לאחר המלחמה הוענקה לעמוס דרגת סא"ל והוא עזב את "שקד". עמוס שמח, ככולם, על הניצחון הגדול, אבל חשש מאופוריה. הוא טען שהיהודים אינם מבינים את המזרח התיכון, ומנסים להיות אדונים בשטח במקום להשתלב בו.

אלוף שייקה גביש כתב לו: "עמוס ידידי, היית לנו נושא המלחמה בהסתננות, ואני יודע באיזו מידה היו שיטות פעולתך, אורח לחימתך ורמת הביצוע של יחידתך- דוגמה ודרך לצה"ל כולו. אתה, באופן אישי, נתת את מיטב בריאותך הנפשית והגופנית למען מדינת ישראל.
הקרבת מעבר לכל המשוער כדי להגן על גבולותינו ועל ביטחון יישובינו.
מעטים יודעים מעלליך, אך צה"ל ומדינת ישראל לא ישכחו את אשר עשית למענם, ורבים רבים חיים בזכותך".

בפרידה מחייליו אמר עמוס: "הלכתי בראשם של הבחורים הטובים ביותר בנוער היהודי. נהניתי לראותם גדלים על-ידי, והשתדלתי להיות ישר והגון כלפיהם. ראיתי את עצמי כאיש קשר בין הערבים ליהודים, ואמרתי להם: בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית. הגבול הזה לא יישאר לנצח".

עמוס מונה למושל מרכז סיני, ותקופת שירותו שם הביאה אותו לסגור את החשבון עם אבו בנדק. בנובמבר 1968 נפגע אמבולנס של צה"ל, ורופא נהרג. התפתח מרדף בעקבות מניחי המוקשים וכמה מהם נתפסו. בחקירתם התברר, שבין אלה שחמקו נמצא אבו בנדק. הנמלטים אותרו במערה ועמוס קרא ברמקול: "אבו בנדק, צא! כבר עשרים שנה אני רודף אחריך". אבו בנדק לא יצא, ונורה.

הילדים משחקים בתופסת ועמוס נאבק על חייו.

בראיון שהעניק עמוס לאחר שחרורו מצה"ל הוא אמר: "די במלחמות, חבל על כל הצעירים שנופלים, חבל על הנוער, העמים צריכים להתפשר, ולהבין שהרג אינו פותר בעיות".

הוא מונה כאחראי לאכלוס הבדווים במשרד השיכון ונקרע בתוכו כשראה כיצד מתייחסים אל בני עמו. הוא אמר: "היום, כשאני רואה מה שעושים לבדווים, איני יכול להסתכל לאנשים האלה בעיניים … תמיד השתדלתי להיות המקשר בין ערבים ליהודים. אצל היהודים השתדלתי לייצג את הערבים, ואצל הערבים - את היהודים. וזה לא היה קל".

אגדות רבות נרקמו סביב עמוס והוא התייחס אליהן בחיוך. טענו הוא מסוגל לזהות מי ירק בתחתיתה של אבן גם מאה שנה אחרי היריקה, וכי הוא מסוגל ללכת אחרי העקבות, להגיע למצבה, ולשאול את המת: "מדוע ירקת על האבן, יה נבל?"
כשנשאל אחרי שנים, איך זה שהוא - רועה בדווי - הגיע לדרגת סא"ל, ענה: "הלכתי ברגל".

רן אדליסט, מקציני היחידה, לימים עיתונאי, כתב: "חאד'ר- ירקוני הוא אחד הקורבנות החגיגיים, שהועלו על מזבח הסכסוך הישראלי - ערבי. לנוכח היחס לילדיו בצה"ל שואל ודאי ירקוני את עצמו, האם הקורבן היה כדאי … לא התרוצצנו במדבר רק כדי לשחרר אנרגיה, אלא גם כדי לשמור על המדבר מפני כל אותם זרים, החודרים בלילות, כדי לעולל לנו דברים איומים. אז הרגנו אותם, כדי להציל את המדינה.אבל כל הזמן הייתה לנו הרגשה, שעמוס יודע הרבה יותר טוב מאתנו למה הם באים, ולמה אנחנו הורגים אותם … אצל עמוס למדנו ששון קרב, ושהפחד הצוהל הנלווה אליו, אינו חיה עצמאית. למדנו ששום כוונה, או אידיאל, אינם מוסרות חזקות דיים, כדי לעצור חיה זו. אצל עמוס למדנו להכיר את קרום הקהות, שמפקדים נחגרו בו כשקרו אירועי סברה ושתילה בשנת 1982 אבל איכשהו, תמיד, היה נדמה לנו, שאנחנו הילדים משחקים בתופסת, ועמוס נלחם על חייו".