תולדות סיירת שקד

פרק שני בדרך ליחידה מסודרת.

מבצע "קדש", צל"ש, אבדות ומרד.

ב- 29 באוקטובר 1956, החל מבצע "קדש". על "שקד" הוטל לפעול נגד חוליות פדאיון ובהן אחת שנחתה מהים ליד אשקלון. צוות בפיקודו של נסים אלפנדרי זיהה עקבות והזעיק כוחות נוספים. סמוך למסילת הברזל נתקל אחד הצוותים במסתננים, שהסתתרו בין הגפנים. הם הסתערו והרגו חמישה-עשר.
על פעילותם בקרב זה הוענק ציון לשבח לנסים, לרפאל אילוז ולפאריד פארס.

בכתב הצל"ש נכתב:-"הנני לציין אתכם לשבח על גילוי דבקות במשימה ואומץ-לב למופת … אומץ לבכם שימש דוגמה אישית לשאר חיילי הפטרול, שנסחפו לקרב, שהסתיים בהצלחת הפעולה ובאבדות רבות לחוליית הפדאיון".

 במארס 1957 פונה חצי-האי סיני. במסגרת הפינוי נשלחו שני קומנדקרים בפיקודו של בן-חור לניצנה, לעדכן מפות. הקומנדקר עלה על מוקש ועמוס מנשה בן-אליהו ויהושע רייך נהרגו. נסים אלפנדרי, מוחמד אבו גנוס (הרצל) ופארס נג'ן נפצעו קשה. סופו של "הרצל " היה עגום. הוא נהרג בתאונת דרכים. הבדווים לא רצו לקברו, כי טענו שבגד בהם והיהודים לא רצו לקברו בבית-קברות יהודי. לבסוף הוא נקבר ברצועת עזה.

בשנת 1957 הצטרף ל"שקד" סאלח אל-היב.
במרדף השני שבו השתתף סאלח, בפיקוד אורי דייג, התגלו עקבות של שני אנשים. הם נכנסו למרדף, והקומנדקר שקע בחול. סאלח הציע לעזוב את הרכב, ולהתקדם ברגל - בשעה שהנהג ימשיך לנסות להתניעו, כאילו הם נמצאים ליד הרכב. סאלח הלך מלפנים. לפתע ראה כמאה מטרים לפניו, שני אנשים בורחים. הוא פתח באש. אחד הבורחים נהרג, וחברו נכנע. באותה תקופה סייר צוות נוסף בפיקודו של נדב נוימן ליד קיבוץ בארי.

לפתע הודיע עמוס בקשר, כי עליהם להמתין לו. הוא הגיע בג'יפ, והורה להם לנסוע אחריו. התברר כי רועה דיווח על תנועת שני מסתננים חמושים. לאחר מרדף קצר גילה סאלח את האנשים. הוא ירה, ואחד מהם נפל. עמוס הגיע אל השני עם אקדח שלוף. המסתנן כיוון אליו את נשקו אך עמוס דחף אותו, הפיל את נשקו, הציב עליו את רגלו, ולקח אותו בשבי.זמן-מה אח"כ יצאו שני קומנדקרים לסיור. באזור חלוצה התגלו עקבות של גמלים, שצעדו לגבול המצרי. התפתח מרדף ולאחר זמן נתגלו ערבים על גמלים. סאלח ירה, ופגע באוכף שהחל לבעור. רוכבי הגמלים ניסו לברוח ואנשי הצוות פתחו במרדף רגלי. לאחר זמן-מה גילה סאלח שני ערבים. הוא שבה אותם והובילם לעבר הקומנדקר. בדרך נשמעו יריות מכיוונו של עמוס. הוא רץ לעברו, ומצאו עומד זקוף, אקדחו שלוף, ומולו, בידיים מורמות, שמונה מבריחים. בקריצה סיפר לו עמוס כי אקדחו ריק מכדורים.במהלך החיפוש עליהם טען אחד המבריחים, כי היו לו שבע-עשרה מטילי זהב, שנלקחו על-ידי חייל שהביאו לנקודת הריכוז. עמוס הורה לאנשיו להתפשט. שבעה מטילים התגלו, אצל רפי העיראקי ואצל ג'מיל הדרוזי, הם נשלחו לכלא וחזרו ליחידה.

בסוף 1958 מונה שאול יעיש, למפקד "שקד". עמוס נפגע ונשלח לחופשה.
המינוי עורר סערת רוחות.הגששים לא אהבו אותו והחליטו למרוד ולהתעלם מעקבות. הקצינים היהודיים דיווחו לאלוף הפיקוד על המצב וביקשו להחזיר את עמוס. הוא פנה לרמטכ"ל וזה הורה להחזיר את עמוס ולהעביר את יעיש לתפקיד אחר, למרות שהיה קצין מעולה.

הכניעה לגששים לא הייתה אות למינוי עמוס למפקד. ליחידה הגיע דב סטרליץ (קלעי), קצין קפדן שמונה כדי להכניס סדר. היחידה מנתה רק שישה גששים בדווים ודרוזים וכמה צנחנים וותיקים וכן חיילים חסרי-משמעת שאיש לא ידע מה לעשות אתם, זמן-מה אחרי "קדש"הוחלט להלביש את חיילי "שקד" במדים.
החיילים נפרדו בצער מהבגדים האזרחיים שהוסיפו נופך של חשיבות ליחידה. היחסים ביחידה הושתתו על אמון הדדי ובלי התייחסות לדרגות. לדברי לוחמי התקופה: הם חיו ככנופיית פרטיזנים.

הם נהגו כמטורפים בכבישי הדרום, לבושים במדים משונים. יום אחד נסע צוות בקומנדקר, כשבחלקו האחורי קשורה גדר התיל המגולגלת שנועדה לטשטוש דרכי העפרגדר התיל העיפה אבנים שפגעו ברכבו של סגן-אלוף. הקצין התלונן על האירוע, ומפקד הסיור הועמד לדין על חשיפת מתקן סודי-ביותר.
גם השימוש בנשק היה חופשי. כך, לדוגמה, כאשר התווכחו בלילה, מי יכבה את האורות בצריף המגורים., נורה צרור מעוזי שפוצץ את המנורותתוך זמן קצר הבין דב כי עליו להתייעל בתחום המבצעי. עמוס מונה שוב לסגן. דב התייחס אליו בכבוד והוא קיבל את מרותו.

"שקד" ביצעה באותם ימים ארבעה סיורי יום לאורך הגבול המערבי ולאורך הגבול הדרומי. לאחר זמן התברר, כי המסתננים נוהגים לחדור בלילות, שבהם סיפק הירח די אור. לכן, הוחלט להפסיק את הסיורים הקבועים, ולהרבות בסיורי לילה. תחילה הם נעו ברגל לפני הרכב, שנסע בלי אורות.אחר-כך הציע סאלח לנוע בתוך הוואדיות. פנסי נחיתה של מטוסים הותקנו על הרכב, והאירו את הדרך. קירות של הוואדיות הסתירו את אורות הפנסים מהמסתננים.

בעקבות ריח הפלפל, עמוס מאבד את ידו.

אחד המהפכים החשובים היה עם צירופם של מטוסי פייפר חמושים במקלעים שהוזעקו לשטח עם גילוי עקבות. כשהמטוס הגיע לאזור נזרק רימון-עשן, לזיהוי, והטייס חג במעגלים. לימים הוקם מנחת ליד בסיס היחידה במשמר-הנגב, בנוסף למנחת בשדה תימן, מצפון לבאר-שבע. אנשי היחידה הצטרפו לטיסות ובכמה מקרים ירו במסתננים תוך פתיחת דלתות המטוס. באותה תקופה הובאו גם כלבים אך הגששים חששו שהם יגזלו את מקור פרנסתם ונטרלו אותם על-ידי פיזור פלפל שחור.

באפריל 1959 הודיעו אנשי המודיעין שנשדד עדר גמלים של בדווי שפעל עם צה"ל. דב שלח צוות בפיקודו של ניסן שירן. הם יצאו למרדף ובשטח אימונים של צה"ל ראו מרחוק שלוש דמויות. הם התקרבו במהירות, התפתח קרב קצר, ובסיומו נמצאו בשטח שתי גוויות וסימנים, שהעידו כי השלישי נפצע, וברח.שירן סיכם עם הבדווי כי הוא וחבריו יציבו מארבים. למחרת הם המשיכו במרדף וגילו סימנים, שמישהו העמיס את הפצוע על גמל. אנשי המודיעין דיווחו שהפצוע שחמק היה, כנראה, אבו בנדק, האחראי לטבח במעלה-העקרבים.

בספטמבר 1959 דווח ל"שקד" על העדרו של קצין הצנחנים יאיר פלד ששהה עם חייליו באימון בנגב. צוות סיור יצא לשטח והגשש איתר את גופתו של יאיר. התברר שרוצחיו הסתתרו במערה, ירו בו מאחור, וברחו לעבר הגבול המצרי. לאחר זמן נודע כי אחד מהם היה אבו בנדק, ששוב חמק.

באותה תקופה תפסו סיורי "שקד" כמה קצינים מהחטיבה הפלשתינאית, שחנתה ברצועת עזה, שחדרו לישראל במסגרת משימת סיום של קורס קומנדו. סיור אחר תפס שני מבריחים. הגשש פארס הלך בעקבות ריח עשן המדורה שהדליקו ובעקבות ריח הפלפל השחור, שהוברח באוכפי הגמלים. בסיורים נוספים נתפסו מבריחים וכן חשיש, נשק ותחמושת. 

בנובמבר 1959 תפס צוות בפיקוד דב שלושה סיירים מצריים בכפר חמאמה הנטוש ואתם כלי נשק, משקפות ורישומים. ההצלחה העלתה את יוקרתו של דב, שהוכיח כי אפשר להצליח גם בלי ירקוני ובלי סאלח.זמן-מה אחר-כך יצא צוות בפיקוד עמוס לסייר מצפון לאשקלון. בדרך לגזרה הם צדו צבי ולאחר מכן גילו עקבות של שלושה אנשים. עמוס לא דיווח על הגילוי, ולא ביקש תגבורת, כמקובל.

הוא הגיע לאזור הביצה וירד לסריקה רגלית. סאלח גילה כמה גבעולים רמוסים ושרק לעמוס. הם גילו שביל צר בביצה וטיפות מים ,שירדו מקני הסוף.סיפר סאלח: "נכנסו לסוף וידענו שהם מטרים מאתנו. עמוס היה קצת לחוץ. לפתע נפתחה אש. היינו במים עד הברכיים. יריתי מחסנית, זרקתי רימון. שני מצרים שכבו מול עמוס, ואחד בצד. לא ידעתי מאין באים הכדורים, והסתלקתי מערבה. אז שמעתי שעמוס צועק 'נפצעתי'. חזרתי אליו ויריתי עוד מחסנית עמוס שכב על הבטן וידו הימנית הייתה תלויה על הגידים.

שמעתי את קזצו צועק, שגם נסים נפצע".
דב הוזעק לשטח עם כוח תגבור ובסיוע מסוק הרגו חייל מצרי ופצעו חייל נוסף. עמוס ונסים אושפזו בבית-חולים. ידו הימנית של עמוס נקטעה והורכבה לו יד תותבת.

ב"שקד" אוכלים נחשים ולטאות ועמוס ממשיך להסתער.

דב הצליח לשכנע כמה קציני צנחנים, ובהם אליעזר רם ושייקה ארז, להצטרף ליחידה. יחד אתם הגיעו עשרה צנחנים ותיקים. נאמר להם, שיפעלו בתחום הסיור, הגישוש והמודיעין ביחידה שמעטים שורדים בה.באוגוסט 1960 הצליח דב לשכנע את צה"ל לגייס כתת טירונים ישירות מבסיס הקליטה והמיון. המגויסים נשלחו לטירונות נח"ל ובסיומו חזרו לבסיס במשמר-הנגב, והצטרפו לקורס הסיור הראשון, שממנו צמח קורס תלת-חודשי לאימון הלוחם. סמל גרשון וילן מונה למפקד הקורס שכלל לימודי חבלה, שיטות סיור, אימוני ירי וניווטי יום לילה. בשנים הללו נוצר ההווי המיוחד של היחידה, שהתרכז רובו סביב "איסוף" ציוד ומזון. למסגרת זו נכנס גם נוהל ה"מחבת" – הכנת המזון בשטח. אנשי הסיור מצאו מחסה מהשמש בצל אחד העצים הבודדים.

מכלי המזון הורדו מהקומנדקר, שמיכות נפרסו על האדמה, והטירונים הביאו זרדים. הם הדליקו מדורה, הניחו עליה פס ברזל מחורר ששימש לחילוץ רכב שקוע ועליו הונח המחבת, ובו מרגרינה ובצל. אחר-כך התווכחו מה להכניס קודם - בשר, או עגבניות? בסוף הוכנסו כמה ביצים, והתבשיל היה מוכן. במקביל, חומם קומקום מפויח של תה בדווי חריף עם נענע. הם טבלו את הלחם בתבשיל, ואכלו ישר מהמחבת.

המתיחות היו חלק בלתי-נפרד מהווי "שקד". כשהגיעו ליחידה חיילים חדשים הם התקבלו על-ידי רופא מדומה שהעבירם בדיקות רפואיות מוזרות. המומחה לדבר היה פיני שפריצמן. הוא הורה לחובש מגולני, שהצטרף עם חבריו לאחד הסיורים, להתפשט עירום, ולצעוד על קרש דק, כדי "לבדוק" את שיווי משקלו.הוא בדק את לבו בצינור גדול ובדק את אשכיו, כדי לוודא שאין לו שבר. במהלך כל הבדיקה נשמעו צחקוקים בחוץ, אבל החובש, שהיה המום, לא שמע דבר.

זמן-מה לאחר חזרתו של עמוס מתגלות עקבות של ארבעה אנשים בתל שרוחן, כעשרים וחמישה ק"מ צפון-מערבית לבאר-שבע. מפקד הצוות היה סג"מ עמי בריסקי, ואתו הגשש אחמד מוחסיין. עמוס, קטוע יד אחת, הוזעק לשטח ופתח במרדף. בסביבות קיבוץ חצרים הם הבחינו בערימת שיחים. אחמד התקרב וגילה כמה אנשים שהסתתרו בגומחה מתחת לשיחים. הוא התרחק קצת, וירה צרור ארוך.

המצרים השיבו אש. אחמד השליך שני רימונים ועמוס הסתער תוך שהוא יורה באקדח. במהלך ההסתערות נעצר האקדח והוא לקח עוזי מאחד החיילים, וביקש שידרוך אותו עבורו. הוא המשיך להסתער, רוקן מחסנית לתוך הגומחה והשליך רימון. בסיום הקרב התגלו גופות של שלושה אנשי מודיעין מצריים שנהרגו ומפקדם שנפצע קשה. פעולתו של עמוס זיכתה אותו בצל"ש שני וביד תותבת נוספת, שהותקן בה מזלג מיוחד, שאפשר לדרוך נשק.

עבד אל-מג'יד ח'אדר מפקד שקד"" עמוס ירקוני מפקד בדווי לשקד  נעלי צנחנים וכומתה שחורה בשנת 1961 עזב דב סטרליץ ועמוס מונה למפקד "שקד". היו שערערו וטענו שעמוס נכה. אלוף הפיקוד הגיב: "אם משה דיין היה יכול לתפקד כרמטכ"ל בלי עין, יכול להיות מפקד סיירת עם יד תותבת".מעטים ידעו שמפקד "שקד" היה ערבי מוסלמי. אפילו חיילי היחידה לא תמיד ידעו את האמת, וחשבו שהוא יהודי ממוצא מזרחי.

עמוס הקפיד לגייס קיבוצניקים ובדווים רק מצפון הארץ - כיוון שלא רצה שפקודיו יסתבכו בגלל נאמנות שבטית, או קיבוצית. בין הגששים שגייס היה הבדווי עלי חוסין אל-היב.סיפר עלי: "אבי המנוח לימד אותי. אני זוכר את הגישוש הראשון אתו.. אבי ירה בארנבת ברובה-ציד, ופצע אותה. היא נמלטה, והוא הורה לי ללכת בעקבותיה. איתרתי את סימני דם שהשאירה בשטח ומצאתיה בתוך שיח. בהמשך למדתי יותר. עוד לפני שהתגייסתי ידעתי לזהות, האם העקבות של אדם שהלך ביום, או בלילה, של גבר, של אישה, של זקן, של צעיר או של צולע".

 בתקופת פיקודו של עמוס היו כבר סיורים מוגדרים.
המסלול הצפון-מערבי התחיל בצפון רצועת עזה, נמשך לאורך נחל זיקים ולאורך חולות רצועת החוף, ופנה לאשקלון,
המסלול המערבי עבר במקביל לרצועת עזה, עד המקום, שבו נמצא קיבוץ כרם-שלום,
מסלול דרומית קרובה נמתח לאורך הגבול עד אזור קציעות, ניצנה וביר-מאלאגה.
מסלול דרומית רחוקה התקיים אחת לכמה שבועות. הצוות חצה את השטח שבין ניצנה למכתש רמון, עבר את בקעת סיירים, והגיע לקרבת אילת.

במשך הזמן התברר לעמוס, שרוב החדירות הרציניות של סיירי המודיעין המצרים, מבוצעות בסוף השבוע והוא הנהיג כוננות מיוחדת בימים האלה. תשומת-לב מיוחדת הוקדשה לאזור בית-גוברין, "המערב הפרוע" בפי כל. שם נתפס מחמוד אל-חיג'אזי המחבל הראשון שהזדהה כאיש "אל-פתח.". תחת פיקודו של עמוס תפקדה "שקד" כיחידת עלית של פיקוד דרום. עמוס לא הקפיד על משמעת שגרתית כגון מסדרי-בוקר, וכאשר היה עליו לשפוט, הוא ישב במכנסיים קצרים. סיפר עמוס: "למעשה, הייתה משמעת ברזל. הנשק היה מבריק ומצוחצח, וציוד הלחימה נשמר מצוין. היו גם עונשים חינוכיים. ביום שבת אחד תפסתי את יואב וספי, שנהג במהירות מופרזת. פקדתי עליו לרדת מהרכב. הוא הצדיע, וחזר ברגל".

עמוס טעה. לא תמיד ידעו החיילים את ההבדל שבין משמעת שגרתית ובין משמעת מבצעית והרוח ההרפתקנית גבתה גם קורבנות מיותרים."ארגון" מזון ו"סחיבת" ציוד היה חלק בלתי-נפרד מההווי. מדי פעם הביאו הצוותים מתנות: שלטי פרסומת גדולים, רמקולים, שולחן פינג-פונג ואפילו חסקה. כמו-כן נבנתה מכלאה, שבה רוכזו כבשים משוטטות, או שנגבו כמס מכל עדר שחדר "שקד" זכתה באותן שנים להצלחות רבות, וגבול רצועת עזה נסגר כמעט הרמטית.

המסתננים ניסו להערים על הגששים. הם כיסו את נעליהם בעורות כבשים, חצו את הגבול בצעידה לאחור, ולפעמים רכבו זה על כתפי זה. כך למשל, באוקטובר 1958, בוואדי ליד אופקים, הם גילו עקבות, שהמסתננים ניסו לטשטש, ואף נעזרו בקרשים לדלג מעבר לדרכי הטשטוש. נדב וצוותו הצליחו למצוא את אחד המסתננים הוא שכב מתחת למים בביצה,
ונשם דרך גבעול סוף. פעילותם המוצלחת הביאה לכך שעמוס החליט לפעול שיכירו ב"שקד" כיחידה מיוחדת. לבקשתו, אושרו ליחידה מדים ייחודיים - מדי צנחנים, נעלי צנחנים אדומות וכומתה שחורה שהבדילה אותם מצנחנים רגילים.

 טר"ש או צל"ש ליהודה, סאלח מקדים ברבע שעה.

באחד הסיורים, גילה הגשש עקבות חדירה בנחל שקמה. יהודה מלמד דיווח לבסיס, והמשיך במרדף - מבלי להמתין לתגבורת. כשקראו לו במכשיר הקשר הוא טען שאינו שומע היטב. הוא ערך את אנשיו במארב ולאחר כמה שעות התגלו דמויות. שלושה מסתננים נהרגו במטח יריות, ואחד ברח. יהודה נקרא אל אלוף הפיקוד, שאמר לו, שאילו נכשל, היה עומד לדין על הפרת פקודה. היות שהצליח, זכה במכתב הערכה.. 

אחת ממטרות הסיורים הייתה לאתר ערבים ישראליים, שסייעו לאנשי המודיעין המצרי. לוחמי "שקד" לכדו כעשרה מהם. לרוב, הם זוהו לפי הכסף הרב שהיה בכיסיהם ומפני שהיו בשטח, שנאסר על ערבים לשהות בו בימי הממשל הצבאי.בוקר אחד אסף צוות של "שקד" למכוניתם טרמפיסט. הוא סיפר בעברית רהוטה כי הוא נוסע לכפרו בגליל. הסיירים קשרו את עיניו, והודיעו לו כי הוא מרגל והם נותנים לו לומר את בקשתו האחרונה לפני הוצאתו להורג. האיש נשבר והודה. בסיור אחר, גילה הגשש יוסוף, שכונה "בלגרד", ליד קיבוץ תל-רעים, עקבות של שלושה אנשים.

סאלח, שהצטרף כנהג, בחן את העקבות והודיע בביטחון עצמי רב לשאול שלו, מפקד הסיור, שהוא יכול לשלוח מברק, שבו ייכתב שבשעה 19:30 ייהרגו שלושה מסתננים. הם נסעו אחרי העקבות, ויוסוף מצא סיגריות "פליירס" יקרות, שסימלו, שהם רודפים אחרי מסתננים חשובים. אחרי שמונה ק"מ הם מצאו מעיל ונעליים בכוך בוואדי. לאחר כמה ק"מ התגלו שלושה מסתננים, שסאלח חיסלם לבדו. הוא חזר לשאול, וביקש כי שנה את שעת הדיווח
כיוון שהקדים ברבע שעה.... גוויות במכתש ומרדף בשדה חיטה.

בתחילת שנת 1961 רצחו בדווים את הנהג אמנון ליפשיץ בכביש הערבה. לאחר זמן-מה הגיע מידע, כי שבעה מסתננים נראו בנחל קינן. שני מסוקים הוזנקו לשטח, והנחיתו שתי חוליות חסימה של "שקד". הכוח של ינאי, שישב במסוק, הבחין בשלושה מהרוצחים, שרצו מזרחה. דני ברעוז פתח באש ממקלעון הצד, ופגע בשניים מהם. השלישי נעלם בוואדי. הם דילגו עם המסוק לחסימה נוספת, גחון המסוק נפגע באש, והבורח חמק. החוליות האחרות, בפיקוד עמוס ושייקה ארז, איתרו ארבעה בדווים, והרגום. בסיור מאוחר יותר, שבו שותפו גם אנשי סיירת הצנחנים, התגלו עקבות, שהובילו למצוק של המכתש הקטן. אנשי "שקד" החליטו לעצור ל"מחבת" טרם תחילת המרדף, ולאגור כוח. הצנחנים לגלגו עליהם.

סאלח אל-היב התרגז וטען כי הוא מסוגל לרוץ לבדו, יחף, אחרי העקבות. סאלח רץ כמה ק"מ, כשהסיור בעקבותיו, וגילה את המסתננים החמושים על המדרגה היורדת משפת המכתש. שייקה קרא להם לעצור, והם נעלמו. כשהגיע עמוס, הוא ניגש לקצה המצוק והצביע על שורת אבנים, שחלקן היו הפוכות. הוא קבע כי משם קפצו המסתננים, והעריך שהם נמצאים על מדרגת סלע נמוכה יותר. הוא הציב רתק, והורה לסאלח ולשני חיילים להשתלשל בחבל לתהום. מטרים ספורים מתחת למדרגת הסלע התגלו שלושת המסתננים, שעמדו זה על זה בכוך צר. שניים מהם נהרגו מיד. השלישי ניסה לברוח, וחיילי הרתק פגעו בו, ופצעו אותו קשה. החובש ירד אליו לאורך החבל אך לא עלה בידו להצילו. ביוני 1961 רדף צוות של "שקד" אחרי ארבעה מסתננים והגיע לשדה חיטה של קיבוץ זיקים. עמוס טען שהם בשדה, ובורחים על ארבע. שני קומנדקרים נכנסו לשדה. חברי הקיבוץ רצו לעברם בחמת-זעם, כיוון שהם רמסו את החיטה. עמוס הסביר להם במה המדובר והם הציעו לקצור את החיטה סביב המחבוא המשוער. אחד הלוחמים עלה לקומביין. השאר נעו לצדו על קומנדקרים. תוך זמן קצר התגלו המסתננים החמושים. אחד מהם, ניסה לברוח, ונורה. חבריו נכנעו.
 
באחד המרדפים בשנת 1963 גילה צוות בפיקודו של יהודה מלמד עקבות באזור פאלוג'ה. יהודה דיווח על ממצאיו, וקציני הפיקוד העריכו שזו חוליית מודיעין, שבאה לצפות על מתקנים צבאיים. יהודה קיבל הוראה חד-משמעית, לא להיכנס לסבך, שלתוכו הובילו העקבות. הוטל עליו לאתר את החוליה רק לכשתצא מהסבך. הוא פרס מארב, אך המסתננים חמקו.

בסיור נוסף זיהה סאלח ליד קיבוץ ארז את עקבות האנשים שחדרו בפאלוג'ה. העקבות הובילו שוב לשטח הסבוך. מפקד הסיור העביר דיווח קצר: "פאלוג'ה בפנים". תוך זמן קצר הגיעה תגבורת. סאלח הוביל את הסיור. הוא הגיע לשדה חרוש. העקבות הובילו לחורבה בראש גבעה מסולעת. צוות הסיור הציב חיפוי של מקלען, והמשיך להתקדם. לפתע יצא אדם מהחורבה, וסאלח ירה בו, שני חבריו נכנעו מיד.הם ספרו כי נשלחו לצפות על מטוסים בשדה-תעופה ליד צומת פאלוג'ה. הם לא ידעו, שהשדה הבריטי הישן יצא מזמן מכלל שימוש.סאלח אל-היב קיבל מכתב הערכה מאלוף פיקוד הדרום על תפקודו במרדף.

"שקד" הופכת לפלוגה מוגברת ועמוס נפצע שוב.

בתחילת שנת  1963 הוקמה סיירת 525 שאבטחה את האזור הדרומי ואת הכביש לאילת. בסוף שנת 1964הוחלט לאחד את 525 עם "שקד", שהפכה לפלוגה מוגברת. עמוס למד את אזור הפעילות של 525 והפעיל סיור קבוע, שיצא ממשמר-הנגב לשבוע סיורים בערבה עד אילת. בחג השבועות של שנת 1964 נתפס ערבי ישראלי שמסר את יום המפגש ואת שעת המפגש עם סוכני המודיעין המצרי שהוא פעל עמם. ביום הקובע הוצב שם מארב. משה מאיר, שפיקד על צוות אחד, גילה דמויות ופתח באש. עמוס, שהיה במארב נוסף, ראה את הדמויות וחשש שיימלטו. הוא צעק להסתער, רץ קדימה, ונפגע מצרור . יהודה וידן, שהסתער אתו, נפגע גם, הוא נפל ליד מצרי פצוע, וירה בו.

 שניים אחרים נורו על-ידי צוות המארב. לאחר שלושה חדשי אשפוז שב עמוס ליחידה. עם זאת, הוא ביקש כי ימצאו לו מחליף, כי העריך, שהפגיעה החדשה ברגלו לא תאפשר לו להמשיך ולהוביל את חייליו במרדפים.

"שקד" מקבלת את יחידת "עטלף"

בשנת 1964 יוצרה ה"משאבה" - מתקן סודי ביותר שכלל שני מקלעים, שהוצבו על חצובה, והופעלו על-ידי תא פוטו-אלקטרי. מול המתקן הוצב פנס תת-אדום, וכל מי שחצה את הקרן הפעיל את הנשק.באותה שנה צורפה גם ה"קשת" - מכ"ם צרפתי קטן, שגילה תנועות יבשתיות ברדיוס של כאלף ומאתיים מטר. מכשיר חדש נוסף היה ה"חרצית" - זרקור תת-אדום עם משקפת מקבילה, שאפשרה תצפית לילית לטווח של כשמונה מאות מטר. עם הזמן הוכנסו למשקפת כוונות, והיא הורכבה על מקלע, שהוצב בקו ירי אחד עם ה"חרצית". אחר-כך הורכבו המקלעים והזרקור על קומנדקר, וקיבלו את השם "דגן".

הבעיה הקשה ביותר הייתה שהמשאבות ירו גם בבעלי-חיים שחצו את הקרן, מזג-אוויר קשה גרם להפעלת המקלעים, והקשת גילתה ציפורים. התקלות גרמו להפעלת-שווא של כוחות רבים. עם הזמן פותחה "הגדר הקופצת" - עמודי מתכת עגולים שמולאו בחומר-נפץ.

הם הוצבו במרחק של שלושים מטר זה מזה, וחוטים נמתחו ביניהם, כאילו הייתה זו גדר פשוטה. חיתוך החוט, או הזזתו, גם לפיצוץ שני העמודים.בתחילת 1966 הוקמה יחידת "עטלף", שהפעילה דגנים וקשתות ובסוף אותה שנה שולבה ב"שקד". שילוב המכשור האלקטרוני גרם לשינוי נוסף ב"שקד". היחידה מנתה כעת כמאה וחמישים איש והפכה למעשה לגדוד סיור. השילוב יצר מיזוג מוזר: חיילים מעולים, שנראו ככנופיה, פעלו עם אינטליגנטים, שעסקו באלקטרוניקה.