תולדות סיירת שקד

אין סוף לצרות בעזה, הטרור חייב להיפסק.

כשהסתיימה מלחמת ההתשה נשלח גדוד "שקד", שמנה כעת שמונה פלוגות, לנופש בעכו. אחר כך עברו רוב הלוחמים לרצועת עזה.
ברצועה התגוררו אז כשלוש מאות וארבעים אלף תושבים ופליטים והיו בה כמה ארגוני טרור. המחבלים נהנו מחופש פעולה כמעט מלא, נעו בסמטאות כשהם נושאים את נשקם בגלוי, ותקפו כלי- רכב, אזרחים וחיילים.

בשנים 1968/9 בוצעו ברצועה כאלף פיגועים שגרמו למותם של 24 ישראליים ולפציעת 156המחבלים רצחו גם ערבים ,שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, או שהיו חברים בארגונים מתחרים. פלוגה ב' של "שקד" הגיעה לרצועה מהמיתלה. לא היה קו חזית, והחיילים לא ידעו מי אויב ומי לא. כוח הצנחנים שקדם להם בשטח, הוקף כמה פעמים בתושבים נזעמים, הצנחנים ירו לתוך ההמון, וגרמו למותם של אזרחים תמימים.
קציני "שקד" סבורים כי אחת המטרות של הבאתם לרצועה הייתה למנוע הישנות מקרים כאלה על-ידי שימוש בשיטות מקוריות.

חודשים אחדים שהו לוחמי הפלוגה בתוך פרדסים, בלי חשמל ובלי מים חמים.
גנרטור ש"אומץ" מיחידת שריון שיפר את המצב.
הם התארגנו במאחזים קטנים ומהם יצאו לסיורים רכובים. למפקד הסיור היה ספרון עם שמות מחבלים ועם תצלומיהם. כשראו חשוד - דרשו ממנו להזדהות. בכל לילה הוכרז עוצר, וכשנראה אדם בחוץ, ירו בו ללא אזהרה. כך נהרגו גם חפים מפשע. חוליות הסיור הרגליות נכנסו יום-יום לג'בליה אך הישגיהם היו מעטים. לפעמים זיהו חשודים, וילדי הפליטים הקיפו אותם כחומה חיה ומנעו מהם להפעיל את נשקם. 

יחידת "זיקית", מסתערבים מגיחים מהים.

לוחמי "שקד" ניסו לתפוס את המחבלים בשיטות מגוונות והחליטו לפעול גם בהסתערבות.
הם ניסו להגיע במונית, כשהם מחופשים, לבית קפה שבו היו מחבלים.
עד מהרה התברר להם שהסתערבות הנה עניין למקצוענים. ילדי המחנה זיהו אותם, וצעקו "יאהוד! יאהוד!". 

בסוף שנת 1970 הוקמה "זיקית" - יחידת מסתערבים שהורכבה מלוחמי "שקד". הם החלו לפעול במוניות ערביות ופעלו במסווה.לאחר גירוש המחבלים מירדן ב"ספטמבר השחור", שבמהלכו עברו לישראל כמאה מהם,
צורפו כמה מהם ל"זיקית" כמשתפי-פעולה. כך זכתה היחידה לתגבור של אנשים שדיברו בניב עזתי מדויק. 
באפריל 1971 התארגן מבצע בגזרת בית להיא, ליד שפת הים, שאליו התקשו כוחות צה"ל להגיע. אפילו מסתערבים התקשו לחדור לכפר, שמרבית אוכלוסייתו היו דייגים קשוחים וחשדניים.
לכן, הוחלט לביים חדירה של סירת מחבלים, שתגיע מלבנון, ותביא אמצעי לחימה, כספים והוראות למפקדת הפת"ח.

הרעיון עלה לאחר תפיסת מפקד בפת"ח, שנשלח בסירה מלבנון. איש לא ידע שהוא נתפס, והוחלט לשחזר את הגעתו, כדי להקים קשר עם המחבלים שהמתינו לו, וללוכדם. בלילה חורפי עלו כמה דמויות על סירת דייג בנמל אשדוד. הלוחמים צוידו בכלי-נשק שהוחרמו ממחבלים, בכסף לבנוני ובמסמכים מזויפים,
ובהם הוראות למפקדה המקומית להישמע להוראות מפקד הסירה, שהוצג כמפקד בכיר
בפת"ח בלבנון.

מפקד המבצע היה מאיר דגן ואתו היו מאיר בוטניק ואביגדור אזולאי מ"שקד",
גשש בדווי - אסיר שנכלא בעקבות רצח של נקמת דם ,ושוחרר לאחר שהסכים לשתף
פעולה - ומחבל לשעבר, שהיה פעיל בפת"ח בירדן.
 
הם נחתו בחצות על שפת-הים בבית להיא. כוח צה"ל "גילה" את הסירה וביים מרדף, שבסופו "חמקו" ה"מחבלים" ונבלעו בפרדסים. בלילה הם הקימו קשר עם תושבי הכפר. קבלת הפנים הייתה אוהדת, הם צוידו במזון ולאחר זמן מה נקבע מקום מפגש עם חוליית המחבלים המקומית, ובה שלושה מבוקשים.המפגש התנהל כמתוכנן, וכל המחבלים חוסלו. למחרת פורסם בעיתון ישראלי, כי שני מחבלים נהרגו בקרב יריות בין פלגי מחבלים יריבים. המחבלים האמינו בגרסה זו. בעקבות המבצע נעצרו יותר משישים מחבלים וסייענים, נתפס נשק רב, והתגלו שני בונקרים. מבצע נוסף בוצע באוטובוסים שהובילו פועלים לעבודה בישראל. צוות מסתערבים בפיקוד מוטי זילברבוים, הצטרף לנסיעות. באחת מהן ניסו מחבלים לתקוף את האוטובוס. המסתערבים הסתערו וחיסלו שלושה מחבלים.
פלוגה מ"שקד", שסגרה את האזור, תפסה עוד שני מבוקשים ,שניסו לברוח. לילה לילה יצאו חוליות מסתערבים, בתחפושות של דייגים ושל נשים, כדי לתפוס מבוקשים. אחת הפעולות הייתה במוניות מרצדס ולוחמי "זיקית" הזדהו כמחבלים שברחו מרפיח כתוצאה מלחץ צה"ל. המקומיים קישרו בינם לבין מחבלים מקומיים ואלה חוסלו.

במקרה אחר שכנעו המסתערבים כמה מחבלים לצאת יחד לפעולת חבלה בישראל. כך, מצאו את עצמם חיילי צה"ל, כמחבלים "רשמיים", ליד מחסום ארז. כשעברו לשטח ישראל, חשדו המחבלים שמשהו לא בסדר, ומעבר הגבול היה קל מדי. הם שלפו ראשונים, אך חוסלו במטח קצר. בכל פעולות יחידת "זיקית" לא נפגע אף אחד מחייליה. הישגי היחידה היו רבים. הלחץ על המחבלים היה גדול, הם לא ידעו מי אתם ומי נגדם, ופעמים פתחו באש על חבריהם.

המפנה – הלוחמים מתנפלים.

המפנה הגדול ברצועה אירע בינואר 1971 לאחר שרימון-יד הושלך למכוניתה של משפחת ארויו וגרם להריגת שני ילדים ולפציעת ההורים.
שר הביטחון דיין הורה לאריק שרון לחסל את הטרור בכל האמצעים. אז החלה המערכה לשבירת הטרור, שנמשכה כשנה.

בשלב הזה הייתה לשב"כ רשימה של כמאתיים מחבלים מבוקשים, ובשטח היו מאות מחבלים נוספים.
שרון ריכז את קציני היחידות, ותדרכם לקראת הפעילות בעזה, שאותה כינה: "לוחמת-גרילה נגד טרור". הרעיון המרכזי היה ללחוץ בלי-הפסק על המחבלים בכל מקום ובכל שעה. שרון חילק את אזור הרצועה למשבצות, ולכל אחת מהן מונה אחראי לביטחון השוטף, שלמד הכל על גזרתו.
בשלב הראשון הוזרמו כוחות צבא סדירים לרחובות הערים ולמחנות הפליטים. "שקד" קיבלה אחריות על צפון הרצועה ועל מרכזה. הסיורים התכופים בתוך המחנות גרמו לבריחת המבוקשים אל השטחים הפתוחים. במקביל, גודר ה"קו הירוק" והוצבו אמצעים אלקטרוניים. כן נסללו כבישי ביטחון, שאפשרו גישה נוחה לאזורים נידחים ברצועה ובמחנות הפליטים נפרצו דרכים למעבר כלי-רכב.

כשגבר הלחץ של צה"ל, עברו המחבלים למחבואים תת קרקעיים ולמחסה בקירות כפולים. לאחר זמן-מה החליטו מפקדי "שקד" על שינוי בדפוסי הפעולה: כוח בגודל של פלוגה נכנס במפתיע לרובע במחנה פליטים, והקיף קטע ממנו.
חוליות לוחמים חדרו במהירות לסמטאות. המחבלים שניסו לברוח, פגשו חייל בכל סמטה, וזוהו בקלות.
השיטה לא הייתה פשוטה, וחייבה תיאום בין כוחות רבים, שלעתים נעו באותה סמטה זה מול זה. ירי במצב כזה סיכן את הלוחמים, והפתרון היה מיומנות בקליעה למטרה וקשר טוב. השיטה כונתה "התנפלות", או "סיר לחץ".

כבר בהתנפלות הראשונה בג'בליה נהרגו חמישה מחבלים. בהתנפלות נוספת נהרגו שלושה מחבלים והפיקוד אימץ את השיטה.
לעיתים פעלו גם בשיטת הפתיון: שני לוחמים נעו בסמטאות כדי למשוך אש מחבלים. כאשר אלה ניסו לתקוף, הוזעק כוח כוננות, שהמתין בשטח. הלוחמים הסתערו על הבתים, שנראה כי מחבלים פעלו מהם. הם צוידו בסולמות אלומיניום, וכך יכלו לחדור לבתים מהגגות. באחת ההתנפלויות במחנה ג'בליה הגיעו לוחמי "שקד" לבית מחבל, שהיה אחראי על חלוקת משכורות. הקומנדקרים הקיפו את היעד, החוליות קפצו מהם, והתפרסו בסמטאות. לפתע נשמע פיצוץ של רימוני-יד שהושלכו על-ידי מחבלים שברחו לסמטאות. הם ניסו להשליך רימונים גם על חוליות החסימה, ונהרגו. באחת הסמטאות נראה מחבל רץ כשידיו מורמות, כאילו ביקש להיכנע. תוך כדי ריצה הוא השליך רימון-יד שהוסתר בכף ידו ונורה מיד.
ליד גופתו נמצאה רשימת מקבלי המשכורות. יום אחד דווח על שישה מחבלים, שהסתתרו בבונקר במחנה אל-בוריג'. האזור נסרק בהתנפלות, והבונקר לא נמצא. דיווח ממודיע ערבי, על אדם שנשא חומרי בניין ליד אחד הבתים, שינה את המצב.

פאצי פיקד על הכוח שפשט על הבית שנתגלה בו קיר נוסף ללא פתחים. פאצי וגורן עלו על הגג והחלו להבקיע חור בעזרת גרזן. לפתע נשמע קול מתוך הבניין. שלושה רימוני-יד הושלכו פנימה ומטעני נפץ נוספים הרסו את הבית כליל. בחיפוש התגלו שש גוויות של מחבלים.

"טיפוסים כמוני לא מתים מבוגרים" - נפילתו של אבינועם.

בשבעה-עשר בדצמבר 1971 דווח על שלושה בונקרים במחנה פליטים .
כוח גדול של "שקד" נכנס למחנה. בארבע בבוקר נכנסה חוליה לבית חשוד. לפתע נורו יריות מהחצר ואיציק הנגבי נפצע. המחבלים ירו ממבנה, שהוסתר בין עצי תות. הם הסתערו לעבר המבנה ובחילופי האש נהרג אבינועם גל.
שני המחבלים חוסלו על-ידי חבריו. בבונקר אחר באותו מחנה נהרגו עוד שלושה מחבלים.
גל היה הלוחם היחיד של "שקד", שנהרג בעזה בקרב.
ארבעה חודשים לפני נפילתו הוא כתב לחברתו: "מדי יום ביומו נתקלים כאן בקונפליקטים בין הערכים שחונכנו על-פיהם. בין ההיסטוריה, שבה אנחנו, המחתרת, לוחמים נגד שלטון זר, ופתאום עולם הערכים מתהפך.
אנחנו המשטרה. אנחנו תופסים טרוריסטים, אנחנו מעוניינים במשתפי-פעולה, אנחנו מכים, עלינו צוחקת אוכלוסייה. זה מתח עצום. אם הצבא לא יעשה הסברה רצינית לשידוד מערכות הערכים, צפויות תקלות בנושא"

גל התייחס להתמודדות עם אתגרים וכבר בגיל 15 כתב ביומנו: "טיפוסים כמוני לא מתים מבוגרים, השמחים לאתגרים, הששים להתמודדויות בגורל, במסקנות הנובעות מפחד,ההולכים בראש, החוזים - אלה נכונו להם חיים קצרים".
יעלה, חברתו של גל, התגייסה ל"שקד". לימים נישאה לאהרון שקד, שהיה בצוות יחד עם גל.

צבא סדיר נוחל ניצחון על מחתרת, שנעזרה בתושבים.

שלוש פלוגות של "שקד" פעלו ברצועת עזה יותר משנה וחצי. באמצע שנת 1972 שקטה גזרת הרצועה, הפכה הרצועה לאזור השקט ביותר בשטחים.
לפי דיווחי צה"ל נהרגו באותה תקופה 122 מחבלים, ומאות נלכדו. בשנים הבאות,
עד לתחילת האינתיפאדה. שלומי גרונר, שלחם כמ"פ בעזה, סבור שהלחימה בעזה היתה היחידה בעולם, שבה נחל צבא סדיר ניצחון על מחתרת, שנעזרה בתושבים מקומיים. לדעתו, מערכה זו הוכיחה שניתן להתגבר, לפחות זמנית, על טרור, במגבלות המוטלות על צבא של מדינה דמוקרטית.
הרצועה שקטה, ולוחמי "שקד" נשלחו למשימות חדשות.

חלקם נשלחו לקו התעלה, ואחרים לראס מלעב שמדרום לראס סודר שבמפרץ סואץ. מאוחר יותר הם פעלו גם בגזרת מעבר גידי, לארוב לאנשי מודיעין מצרים.
כוח אחר נשלח להר דב שבגבול הצפון ואחרים נשלחו לאזור ים המלח ושפך נחל הארנון.

משימה ייחודית זומנה ללוחמי "שקד" בשדה התעופה בן-גוריון בעקבות מעשה הטבח של קוזו אוקמוטו וחבריו במאי 1972 תוגברה השמירה בשדה-התעופה..
בעקבות הפעולה, שגרמה למותם של 26 איש, לוחמי "שקד" חומשו באקדחים, והתאמנו בהשתלטות על מטוס. צוות אחד אבטח את הנוסעים במסוף הנוסעים,וצוותים אחרים אבטחו את המטוסים. פעילות המחבלים לא נפסקה. הם העבירו את גזרת הפעולה ללבנון ולמבצעים בחו"ל. בתגובה ביצע צה"ל כמה מבצעים אך "שקד" לא שולבה בהם. לוחמיה שולבו בפעילות הגנתית, כפי שהיה בעבר.