תולדות סיירת שקד

פרק תשיעי: עצב הפירוק, זעם הפינוי וכאב המלחמה.

פירוק ובנייה מחדש, מבצע סודי באום חשיבה.

באפריל 1974 הוחלט לפרק את "שקד" ולצרף את אנשיה ליחידות חי"ר. פגישה של ספקטור עם מוטה גור, הרמטכ"ל החדש, עצרה את ההחלטה. עם זאת חלק מהמפקדים עברו כבר ליחידות אחרות, ורבים מהנשארים לא רצו להישאר ביחידה, שאיש אינו יודע מה מצפה לה. ביולי 1974 הוחלט לבנות את "שקד" ככוח חי"ר נייד ומשוריין, כפי שפעלה במלחמה. ספקטור סיים את תפקידו באוקטובר 1974 והוחלף על-ידי סא"ל משה כפרי. התקופה היתה שקטה יחסית. הגדוד שהה בסיני אך הועבר לגדה המערבית כשהחלו מהומות בחברון.

כפרי הוחלף באריה שיפמן, שהיה סגנו של פאצי. הכוח העיקרי של הגדוד שהה באום חשיבה שבסיני וחרב הסגירה ריחפה עדיין מעל לראשו. המוראל היה נמוך, והיה קשה לגייס טירונים. שיפמן סיים את תפקידו אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, והעביר את הפיקוד לזאב דרורי. הגדוד ישב במחנה באום חשיבה. תפקידו היה להגן על מתקני הבסיס המסווגים, ולאתר חדירות לאורך קו ההפרדה, שנמתח בין אל-עריש לראס מוחמד.

הם שבו לסגנון פעילותם המסורתי, למדו להכיר כל פינה חבויה, ותפסו חומרי חבלה, שהמצרים ניסו להבריח.
כך חזרו להיות גדוד הבט"ש של פיקוד הדרום. הפעילות כללה גם מבצע חשאי ובמסגרתו העבירו הלוחמים, במסע מפרך, נשק ותחמושת שהיה אסור להחזיק שם.ב- 1978 גאתה המתיחות בגזרה הלבנונית, ודרורי שכנע את המטכ"ל לשלוח צפונה שתי פלוגות. הם השתלבו במשימות המבצעיות בקו, חדרו לשטח הלבנוני, הציבו מארבים, וסיירו בכפרים.

מצפון תיפתח הרעה, מסורת "שקד" על חוף נהריה.

למרות אמצעי ההגנה והפעילות המבצעית, עלה בידי המחבלים לבצע פיגועים רבים בגזרת הגבול הלבנוני. לנוכח הצלחותיהם, ביצע צה"ל את מבצע ליטני והשתלט על שטח נרחב בדרום לבנון. לוחמי "שקד" שולבו במבצע.
פלוגה אחת פעלה באזור שבין הר דב לגשר החצבני, ואחר-כך החזיקה מוצבים באזור תבנין. פלוגה אחרת הקימה מוצב על כביש החוף הלבנוני.
כוחות אחרים אבטחו את גבול ישראל-לבנון בגזרה המרכזית. ב- 26 במארס 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. ב-22 באפריל 1979 נחתה חוליה בת ארבעה מחבלים בחוף נהריה.
הם חדרו לבית, הרגו כמה אנשים ולקחו אב ובת כבני ערובה. לשטח הוזעקה מחלקת כוננות בפיקוד שלומי גרונר.
המחבלים התבצרו מאחורי סלע על שפת הים. שלומי שמע את האב זועק בקול "לא לירות" ואת בכי הילדה. שלומי ידע, שהסתערות, בלתי-מבוקרת עלולה לפגוע גם בבני-הערובה, והחליט להמתין לזריחה.
הוא השכיב את אנשיו על החול והורה להם לירות כדורים בודדים באוויר.
מפקד עורף צפון שהגיע לשטח לא קיבל את דעתו. הוא הורה לשני נגמ"שים לנוע לעבר המחבלים. שלומי נעמד לפני הנגמ"שים, כדי שלא ינועו. מפקד העורף פתח בהסתערות ונפצע.
 שלומי זחל לעבר המחבלים וגילה מחבל הרוג, מחבל פצוע ושני בני-ערובה הרוגים.
שני מחבלים נשבו.

דרורי מחזיר את נס הגדוד, מנעליים אדומות לנעליים שחורות.

בשנתיים שפיקד דרורי על היחידה בוצעו שבעה-עשר תרגילים גדודיים.
במסגרת האימונים בנגב הוכפף הגדוד לאוגדת סיני. מפקד האוגדה רצה להפכה לגדוד חרמ"ש.
מפקדת הגדוד חנתה בדרום, והפלוגות עלו צפונה לסירוגין. רמתם המקצועית עלתה, אך שוב החלו לדבר על פירוק היחידה. לאחר זמן-מה פורקה "שקד" ובמקומה הוקם גדוד חרמ"ש 519.

 דרורי הביא את נסי וסמלי היחידה לחדר הזיכרון של היחידה בערד, ופרש מתפקידו.

 כמחליפו נבחר יובל דביר. הוא צירף לגדוד החדש את פלוגת "שקד", שהשתתפה במבצע ליטני ואת מטה הגדוד. הלוחמים הוותיקים השתחררו ואחרים היו בין מקימי "שלדג" - יחידת הסיור של חיל האויר.
חיילי גדוד החרמ"ש לא היו מתנדבים, כפי שהיו לוחמי "שקד" ולגדוד לא נקשרה הילה מיוחדת.

הגדוד היה מפוצל - בדרום ובצפון. הפלוגות שנשלחו לגבול הצפוני, יצאו מדי יום לסיורים ולפעילות יזומה. הם הקימו מוצב באזור ראס בייאדה, ובאפריל 1980 התבססו לשלושה חודשים בגזרת העיירה מארג' עיון. ב- 1980 החליף סא"ל יצחק גורן את דביר. גורן ידע, ש"שקד" לא תקום לתחייה במתכונתה הקודמת אך חפץ לקיים מחדש את רוח התנדבות.
לאחר זמן מה שכנע גורן את הרמטכ"ל רפאל איתן להקים מחדש את "שקד", במתכונתה הישנה. ההחלטה הביאה ליחידה מתנדבים רבים וחודש הקשר עם המשפחות השכולות.

שוב היה לצה"ל גדוד סיור, 424, הפועל עצמאית. למעבר מחסות השריון לחסות החי"ר היו צדדים רבים.
אבל יום החלפת הנעליים השחורות של השריון, בנעלי צנחנים סימל את חזרת הגדוד לשורשיו. פלוגות "שקד" נשלחו לפעילות בט"ש בגבול הצפוני ובתחילת 1981 גילו כדור פורח, שבעזרתו ניסו מחבלים לחדור לישראל. זמן-מה אחרי הקמת הגדוד נשלחה פלוגה לגזרה מוכרת - רצועת עזה.
בפברואר 1980 נרצחו שני נח"לאים, שטיילו בעיר עזה. יומיים אחר-כך נתקל סיור של "שקד" במחבלים ברחוב עלי מוכתר בלב עזה.
לעבר הסיור הוטל רימון-יד. בהסתערות נתפס מחבל וחקירתו הובילה לחשיפת אחרים ולתפיסת נשק רב. הם שבו לסייר גם בגבול עם מצרים ולסכל הברחות של אמצעי לחימה.
אחד המארבים הרג מבריח בדווי והתברר כי נמנה עם חבורת מחבלים שפגעה במטיילים יהודיים בעזה.

הקרב על ימית - פינו יהודים בדרום.

בסוף 1981 סיים גורן את תפקידו, ובמקומו הוצב סא"ל שריה עופר, המכונה "ייה הקטן".

 פלוגות "שקד" פוצלו בסיני, בקו הר דב ובחרמון. הגדוד כלל פלוגת נח"ל, פלוגה של נערי רפול (פרויקט לגיוס נערים שנתוני גיוסם גבוליים), ופלוגות של לוחמים, שהתנדבו ל"שקד". באותה תקופה עבר בסיס הקבע שלהם ממשמר-הנגב לחרובית שבפתחת רפיח. בינואר 1980 יצא מנחם בגין לשיחות במצרים, ובעקבותיהן פונו שני שלישים משטח סיני, הוקמו שגרירויות והחל בפינוי יישובים.
באפריל 1982 החלו לפנות את העיר ימית ואת יישובי פתחת רפיח. מתנגדי הסכם השלום מיקדו את מאבקם באותה גזרה וצה"ל התארגן לפינוי בכוח.
 
לקראת הפינוי הועברו שתי פלוגות של "שקד" לגזרה. הם תוגברו בחיילות ונשלחו לפנות את היישוב חצר אדר. תושבי המקום הבעירו צמיגים והסתגרו בבתיהם..לוחמי "שקד" פרצו דרך החלונות והיישוב פונה. האווירה הייתה כבדה, ולוותה בזעקות שבר של המתפנים ובבכי של המפנים. פעולות הפינוי הקשות ביותר הוטלו על לוחמי "שקד". בימית התרכזו המתנגדים הקיצוניים ביותר, שהתבצרו בראש אנדרטה. חסידי הרב כהנא התבצרו בבונקר, ואיימו להתאבד.

האנדרטה היתמרה לגובה 34 מטר ושהו עליה כ-14 איש. עופר תכנן את מבצע הפינוי, בעזרת מנופים, ובמקביל פתח במשא-ומתן עם המתבצרים. שלושה מנופים הקיפו את האנדרטה. בראש כל מנוף ישבו ארבעה לוחמים, שהפעילו סילוני-מים מזרנוקים, כיוון שהמתבצרים איימו לשרוף את עצמם, אם יתקרבו החיילים אליהם. עופר ושני מפקדי פלוגות, בני קניק וגיל אסט, ירדו מערסל לגג האנדרטה. המתבצרים הודיעו כי יסכימו להתפנות רק לאחר
שירת התקווה.
הם הועברו לתא מיוחד, שנקשר למנוף, וזה הורידם ארצה. עופר וחבריו נשארו על גג האנדרטה. הם הצדיעו לדגל שהורד והצטרפו לשירת ההמנון כשדמעות זולגות על לחיי רבים מהם. טרקטור עם פטיש פורץ בטון הרס את קיר הבונקר שבו התבצרו אנשי הרב כהנא.
לוחמי "שקד" פרצו פנימה.
איש מהמתבצרים לא ירה, ולא ניסה להתאבד. הם הכו את הלוחמים בצינורות השקיה
אך אלה השתלטו עליהם במהירות.
הטרקטור הרס את הבונקר, וסיים בכך את הקרב על ימית.

מ"אורנים" לשלום הגליל.

אותה תקופה עלתה הכוננות בצפון. המחבלים הפגיזו בקטיושות וגרמו לנטישת תושבים. בעקבות זאת תוכנן מבצע "אורנים": מניעת הפגזות על יישובי הצפון, מניעת פעילות מחבלים, יצירת מצב שיביא לנסיגת הצבא הסורי מאזור ביירות, חיסול בעיית המחבלים בלבנון - מדינית וצבאית, הקמת ממשלה חוקית בלבנון, שתחיה בשלום עם ישראל.

התכנית, שעלתה וירדה חליפות, היתה הסיבה להזנקות הרבות של הגדוד לצפון. בערך פעם בשבועיים נע הגדוד מצפון לדרום ולהיפך.

בשבת, חמישה ביוני 1982, יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל". גדוד "שקד" צורף לאוגדת סיני, שהיתה אחראית לכיבוש אזור הפתחלנד, ממורדות החרמון עד אזור חצבייה. הם נכנסו ללבנון דרך שער הגדר הטובה.

למחרת התארגן כוח של "שקד" לכיבוש הכפר עין חילווה. פלוגת קניק הובילה את הטור, שבראשו נעו שני טנקים. פלוגת אסט נעה מאחור.
עם הכניסה לכפר נורו לעברם טילים ממארב סורי שהתמקם על רכס סמוך. הטנק המוביל ונגמ"ש תחמושת נפגעו וכמה לוחמים נפצעו.
לוחמי "שקד" פרצו לתוך העיירה. קניק איתר את מקום המארב וירה במרגמה לעברו. נגמ"שים נוספים נפגעו וגדוד צנחנים נשלח לרכס, כדי לחסל את המארב הסורי. שניים מלוחמי "שקד" נהרגו בקרב זה ושמונה נפצעו. לאחר הקרב התכנסו הכוחות. טייסי מטוסי כפיר סברו כי אלה סורים, ותקפו אותם. אודי וינטר ואייל וולף נהרגו. שמונה אחרים נפצעו קשה.

הכוח החטיבתי המשיך בדרכו כשלוחמי "שקד" נעים בראש.

ב- 11 ביוני נכנסו לוחמי "שקד" לכפר קוק וטיהרו אותו. בצהרים הוכרזה הפסקת-אש. הכוח עצר כעשרה ק"מ מכביש בירות-דמשק. שלושה טנקים ומחלקת המרגמות של "שקד" עלו על רכס 383 וקבעו את קו הגבול במקום. בבוקר ניסו הסורים להשתלט על הגבעה. כמה מהם נהרגו, ואחרים ברחו.

לרכס 383 היתה חשיבות אסטרטגית רבה ומפסגתו נצפו דמשק ומחנות קטנה. שר הביטחון שרון ביקר במקום והורה ל"שקד" לא לזוז מטר לאחור.
הם בנו מוצב, שזכה לשם "העיניים של המדינה" ובנו שלושה מאחזים קטנים בשטח הסורי. הקדמי שבהם זכה לשם "אי השדים". הסורים ישבו במרחק של 400 מטר מהם וניסו להשתלט על המקום - בלא הצלחה.
הפעילות הסורית בגזרה הובילה למבצע "טרף" שבמסגרתו נורו טילים ופגזי תותחים לעבר עמדות הסורים. גדוד "שקד" שהה בגזרה שלושה חודשים ובסיומם מסר עופר את הפיקוד למשה מרקובסקי, סגנו של יובל בגדוד 519. הגדוד ירד לשני חודשי אימונים בנגב, אך הוזעק מדי פעם ללבנון. הם השתתפו בפינוי הריסות בניין הממשל בצור, שפוצץ על-ידי מחבלים. סייעו בפעולות שיטור בצור, התארגנו במוצבים בבופור הקטן ואבטחו את שדה התעופה בבירות, כשהתנהלו שם שיחות שלום.

"שקד" כגדוד בחטיבת "גבעתי".

ב- 1983, בעקבות לקחי הלחימה בלבנון, הוקמה "גבעתי" - חטיבת חי"ר חדשה(ישנה).
גדוד "שקד" הקים את החטיבה וחלק מפלוגותיו פורקו.

מאז פועל הגדוד במסגרת זו, כגדוד חי"ר, עם גדוד "צבר" ו"רותם".

שנים ממפקדי "שקד" נפצעו בקרב. עמוס ירקוני ומשה מרקובסקי, המפקד האחרון של "שקד"  כגדוד בט"ש פיקודי, שנפצע בקרב עם מחבלים באוגוסט 1983, וסיים את תפקידו.

שני מפקדים, בדווי ויהודי, ויובל שנים שבהן השתנה השם, ממסתננים למחבלים. בשני המקרים הלכו המפקדים בראש הכוח - רוח "שקד" לא השתנתה.

הפרקים המובאים לפניכם הינם תקציר מהספר "יחידה 424 - סיפורה של סיירת שקד שנכתב ע"י מייק אלדר ויצא לאור בשנת 1994 בהוצאת "עמותת סיירת שקד״.
את הספר במלואו ניתן להשיג במשרדי העמותה.