תולדות סיירת שקד

יחידה סודית בלי מדים הצלחה בתחתית המערה.

ערפילי בוקר ציננו את גופם של תשעת החיילים שעשו דרכם ליד הגבול המצרי. סגן צביקה עופר פקד על הסיור ואיש מאנשיו לא שם לב לעובדה, שהתאריך היה החמישה-עשר במאי 1955.
אולי יש סמליות מה בעובדה, שהסיור, שאיש לא חזה את סופו המוצלח, חל ביום ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.
חמישה ימים קודם לכן הורה מפקד יחידת המיעוטים, על סג"מ עמוס ירקוני, קצין בדווי, להתייצב עם ארבעה מחייליו במפקדת פיקוד מרכז.

עמוס לקח את החיילים הדרוזים: פאריד סלימן יוסוף פארס, חמזי שראוף, סלים חור א-דין וסלמן חלבי. הם פגשו ברמלה חמישה צנחנים: סמל החבלה נדב נוימן ואתו בועז לוי, בני קידר, שמואל קפון ואריה שפירא. סא"ל אריאל שרון, המג"ד, אמר להם כי עליהם לבצע משימה חשובה.

תשעת החיילים תודרכו על ידי קצין האג"ם, שבישר להם, כי הם חלק מיחידה סודית חדשה שתפעל בבגדים אזרחיים ועם כלי-נשק לא-תקניים, שלא יסגירו את העובדה, שזו יחידת צה"ל. לאחר זמן קצר הם למדו כי הוטל עליהם לאתר חדירות של מסתננים, שחצו את גבול רצועת עזה, למטרות גניבה, שוד והברחה, ולאתר אנשי מודיעין מצריים, שחדרו לתצפיות.

כבר בסיור הראשון התגלו עקבות ולאחר מרדף של יממה קבעו הגששים כי המסתננים מסתתרים באחת ממערות הקבורה הקדומות שלידה נמצאו שרידי פיתה וצואת-אדם טרייה. נדב השתלשל לקרקעית והבחין בשרוול שבצבץ מהפינה. כמה צרורות ואיומים בערבית עשו את שלהם ושני אנשי מודיעין מצריים יצאו החוצה.

בערב הגיע הרמטכ"ל דיין ושיבח אותם על הצלחתם  -  כך קמה סיירת 424 לימים סיירת שקד.

במלחמת הקוממיות נסו לתחומי רצועת עזה כ- 180 אלף ערבים. עד מהרה הפכו ריכוזיהם לבסיסי מסתננים. בסמוך לרצועה בוצעו עשרות מקרי מיקוש , והיו תקריות אש רבות. הקמת יחידת הסיור הקטנה הייתה תולדה של ניסיונות לפתור את בעיית ההסתננות בשיטות התקפיות ובשיטות הגנתיות.היא לא נולדה יש מאין, קדמו לה יחידת המיעוטים יחידה 300 ,יחידה 101 וסיירת 150 וכן יחידות לתעסוקה מבצעית מגולני ומגבעתי ועוד.

הגבולות שנוצרו עם סיום המלחמה הקשו לקיים סיורים למניעת חדירות.
הפליטים הפלשתינאים רצו לחזור לבתיהם וחצו את הגבול לאסוף יבולים, להוציא חפצים ולבקר בני משפחה שנותרו בישראל.
הם נתקלו בחומת הביטחון הישראלית, שגרסה כי הם מסמנים את האות לשיבה המונית.
רבים מהם נהרגו בהיתקלויות. המבריחים שנעו בין ארצות ערב, דרך ישראל, היו בעיה נוספת. הם הורגלו לפעול באין מפריע וסברו שכך יימשך תחת שלטון ישראל.

כשנתיים לאחר קום המדינה לבשה ההסתננות צורה מאורגנת וחבורות פושעים הסתננו לצורכי גניבה ושוד.במקביל, טיפחו חוגים פלשתינאים קיצוניים את ההסתננות כאמצעי שנועד לקיים מתיחות כדי לחבל במשא-ומתן המדיני עם ירדן ועם מצרים.

הם השתמשו במסתננים למעשי רצח, אונס וחבלה, פוצצו מכוני מים, פגעו במסילות ברזל, מיקשו דרכים ופגעו קשה ביישובים בקרבת הגבול.מגוון הפעולות של צה"ל לא הפסיק את ההסתננות ובאזורי הספר התאפשרה תנועה רק ביום ובליווי צבא.בשטח פעלו חבורות מסתננים בעלות כינויים כמו ה"כף השחורה" שהשאירו את כרוזיהן סמוך למקום הפיגועים. בשמונה-עשר במארס 1954 הותקף אוטובוס של אגד בפיתולי מעלה-עקרבים שמצפון למצפה רמון ואחד-עשר נוסעים נהרגוכעת התעורר הצורך להקים יחידת שתעסוק באמנעה בשטח ישראל, ולא בתגמול תוקפני בשטח האויב. כך הוקמה סיירת 150 שאבטחה את הדרך לאילת. הסיירת פעלה במשך פחות משנה.

 עבד אל-מג'יד ח'אדר, מנער פוחז לקצין צה"ל.

הסמל הבדווי עבד אל-מג'יד היה אותה שעה הגשש הראשי של יחידת המיעוטים. הוא גדל במאהל בדווי ליד נהלל ובנעוריו פעל נגד היהודים והבריטים.סיפר עבד: "המפנה במחשבה שלי, ללכת עם היהודים, היה לפני כן. אולם מעשה הטבח בחברים לעבודה, שנעשה בדם קר, נתן לי את הדחיפה האחרונה … לא תיארתי לעצמי שהיהודים יצליחו להקים מדינה.הם היו מיעוט שבמיעוט. אמרתי לעצמי, 'אתמוך בעם הזה'. ידעתי שהם צודקים, ואם לעזור, אז להם … חשבתי שמגיעה להם מדינה. ואם זה לא היה מצליח, אז היינו כולנו יחד הולכים לגיהינום".

באותה תקופה החלו ההכנות למלחמת הקוממיות ועל עבד הוטל לעקוב אחר ריכוזי הכנופיות הערביות בחיפה.זמן קצר אחר כך הוקמו חוליות גב"ס (גיוס בלתי-סדיר) ועבד היה אחראי על חוליה שישבה במגידו.

לאחר זמן מה פורקו חוליות גב"ס ועבד הצטרף ליחידת המיעוטים.
זמן-מה לאחר הגיוס שינה את שמו לעמוס ירקוני. עבד טען כי עשה זאת למען ביטחונו האישי. עמוס נהיה סמל סיירים ובמסגרת זו זכה לקבל את הצל"ש הראשון שלו בעקבות תפיסת שני סיירי מודיעין מצריים.בשנת 1954 הוקמה יחידת רוכבי-גמלים ועמוס מונה למפקדה. הוא נשלח לקורס קצינים, חרף התנגדות שלכמה קצינים להכנסת חייל בדווי. במסדר הסיום בירך אותו רב-אלוף משה דיין, הרמטכ"ל, שהצהיר, כי הוא מוכשר לשרת בכל יחידות צה"ל. המלים היו יפות, אבל עמוס ידע שיחידות רבות סגורות בפניו.

ימי בראשית ציד מסתננים וחיות.

שלושה חודשים אחרי הסיור הראשון הוחלט למסד את הקבוצה ונקבע כי ישרתו בה גששים מיחידת המיעוטים וחיילים יוצאי הצנחנים. זמן-מה אחרי תפיסת חוליות המודיעין עזב צבי עופר את היחידה, ועמוס הפך למפקדה הלא-רשמי של היחידה שזכתה לשם "שקד". טוענים כי היא נקראה על שם עץ הפרי.אחרים סבורים כי אלה ראשי-תיבות של "שומרי קו דרום", או של "שירות קומנדו דרום".

חיילי "שקד" קיבלו מגורים בבסיס קסטינה. עמוס הכין תכנית סיורים, ומדי יום ביומו הוציא סיורים - רכובים ורגליים - לאורך הגבול.
כך החלה תקופה של פעילות מבצעית מתישה יחד עם הווי מלהיב, קוריוזים ושאר מרכיבים של יחידה כזו בתחילת דרכה.עמוס היה המדריך הראשי וכולם חיקו את מעשיו. הוא למד אותם כיצד לגלות תנועה של אנשים לפי רעש האוויר שיצא מברז שלא היו בו מים, ומסתננים פתחו אותו, לפי ריח המדורה, לפי סוג המזון שאכלו המסתננים ועוד.

היחידה צוידה בשני כלי-רכב אזרחיים בעלי כשירות ירודה ובקומנדקרים צבועים בכחול.
יחידות הצבא הסמוכות לא אהבו את חייליה, שנראו והתנהגו כפרטיזנים, ונמנעו מלסייע להם.
חלק בלתי-נפרד מהווי הסיורים היה המזון והכנת ארוחות מלכים מבשר ציד. הכנת המזון על מחבת מפויח הפך עם הזמן לנכס-צאן-ברזל של סיירת שקד".
"שלושה חודשים וחצי אחרי שהוקמה "שקד" חזרו נדב נוימן וחבריו לגדוד הצנחנים .בתקופה זו הם השתתפו במרדפים,שבהם נהרגו חמישה אנשי מודיעין מצריים, וחמישה אחרים נשבו.

בת-הטיפוחים של הפיקוד, שיטת החיתוכים.

שנות החמישים לא היו שנים של שלום ובמהלכן נהרגו למעלה מחמש-מאות ישראלים ונפצעו כאלף. צה"ל ביצע כמאה פעולות תגמול נגד המדינות, שמהן יצאו המסתננים. בפברואר 1955 במבצע "חץ שחור" בעזה, נכבשו כמה מוצבים מצריים. בעקבותיו הוקמו יחידות הפדאיון שפעלו בכל המרחב הדרומי של ישראל..
המתח בגבול המצרי גבר ובאחת התקריות, שבה היה מעורב סרן שאול יעיש, לימים מפקדה של "שקד", כבשה מחלקתו את המוצב המצרי שממנו נורתה אש לעברו.
הפעולה, שגם בה נהרגו קצינים וחיילים מצריים, החריפה את המצב ופעולות טרור גררו מבצעי תגמול.

יחד עם פעולות התגמול חוזק מערך הסיורים ופיקוד הדרום, שפורק כמה שנים קודם לכן, הוקם מחדש. בעקבות זאת, הועברה "שקד" למחנה הנח"ל ליד חצרים, ולאחר זמן-מה התבססה במחנה נתן.

בשלב זה מנתה היחידה עשרה גששים בדווים ודרוזים וחמישה-עשר חיילים ותיקים
מהצנחנים ומגולני.לפיקוד הדרום הייתה רק יחידת סיור אחת -"שקד" הקטנה. כך, דלתו של אלוף הפיקוד הייתה פתוחה בפני עמוס.

סיורי היחידה בוצעו בצוותים, שכל אחד מהם מנה גשש, נהג, שלושה חיילים וקצין. הסיורים לא היו קלים והצוותים נאלצו לעמוד במאבק מתיש נגד מסתננים שהמציאו שיטות שונות כדי לחמוק.

כשנתגלתה חדירה היו מדווחים במורס את מילת הקוד "אדום". מלה זו הקפיצה את היחידה ממקומה ותוך זמן קצר יצאו כמה קומנדקרים לשטח כדי לבצע "חיתוכים" – שיטת איתור שפתחו חיילי היחידה ובה הם דילגו ממקום למקום בצירים מקבילים.

למרות הקשר הישיר למטה הפיקוד, ציודם של חיילי "שקד" היה די עלוב. הם נראו כחבורת שודדים. גרו בצריף קטן ואכלו מנות קרב, שגוונו בבשר ציד או בבשר שמקורו בעדר שהוחרם. הקומנדקרים היו מעודפי מלחמת העולם השנייה ורוב המושבים בהם נגנבו מאוטובוסים. על כל ומכשיר קשר מדגם 191 ששימש לשידורי מורס בלבד. רובי  FN אחד מהם מקלעון, מכשירי הקשר הנישאים היו מ"ק 300 לקשר עם מטוסים ומ"ק 6 לקשר מטווח קצר.
הנשק האישי לא היה תקני והתאים למוזיאון מלחמה. לעמוס היה רובה "סמיונוב" רוסי. לקצינים ולחיילים היו "טומיגנים" בריטיים, תמ"ק "קארל-גוסטב" ולימים גם תמ"ק "עוזי".

עמוס לא קיבל מינוי רשמי ובסוף שנת 1955 מונה מעליו מפקד חדש - רס"ן דוד בן-חור,
איש הפלמ"ח לשעבר. אמנם, הכל הכירו ביכולת של עמוס, אך נראה היה כי טרם הגיעה העת למנות בדווי למפקד יחידה.
דוד, כבן ארבעים, מסודר וקפדן, נחשב "זקן" בעיני החיילים. הוא הכיר את מגבלותיו וסמך מבחינה מבצעית על ירקוני.

למעשה, כמעט ולא התבצעו סיורים בלי נוכחותו. גם בתקופת בן-חור נמשך ההוויה מיוחד של היחידה. לחיילים הייתה חיית שעשועים – עז ושמה "קוחי". היא נהגה לישון בחדר המפקדים ואהבה במיוחד את מיטתו של בן-חור, שלא נהנה מהעניין המיוחד שהעניקה לו. עם זאת, הוא לא העז לפגוע בקמע היחידתי. "קוחי" נהגה לקפוץ על הקומנדקרים, לצאת לסיורים ואף עמדה תחת אש. היא אכלה כל מזון שהונח לפניה, כולל דג מלוח וריבה. 
אחד הסיורים של אותה תקופה כלל את הגשש מוחמד אבו גנוס, בדווי שחור עור שאימץ את השם "הרצל",את נסים אלפנדרי ואת פאריד סולימאן. ליל הסיור היה גשום והרכב שקע בבוץ. עמוס החליט להמשיך רגלית לעבר אזור המערות, שם נהגו להסתתר אנשי המודיעין המצריים,הם גילו שרידי מדורות והבחינו בעקבות שירדו לוואדי סבוך.

המרדף נמשך למעלה מיממה וקומנדקרים הוזעקו לחיתוכים. ליד העיירה שדרות נפתחה אש לעבר עמוס ואנשיו. הגשש פאריד פתח באש והסתער לעבר הוואדי כאשר הקומנדקר נע על הציר כדי לחסום את נתיב הבריחה.

בסריקה נתגלו שתי גוויות אך התברר שאחד ברח. עמוס לא ויתר. לקראת ערב הם הגיעו לפתחו של בור עמוק והתברר כי המסתנן נפל לתוכו. למחרת הוזעק זחל"ם עם מנוף והמסתנן, איש מודיעין, נשלף מהבור. רב"ט סולימאן פארס זכה בצל"ש על פעולתו בקרב זה.